חמצן הוא אחד המרכיבים המשמעותיים והכבדים בטיסה לחלל. משקלו הכולל מגיע עד לכמעט שלושת רבעי ממשקל הטיל בעת השיגור. חמצן נחוץ לאסטרונאוטים לנשימה ולבעירת הדלק של החלליות. הבשורות הטובות הן שכ-40% ממסת הקרקע בירח עשויה חמצן, מה שאומר שאפשר יהיה להפיקו שם, ללא צורך בהטסתו מכדור הארץ. זאת באמצעות הטכנולוגיה שמפותחת בישראל על ידי חברת הליוס, הנתמכת על ידי סוכנות החלל הישראלית.
מה עושים?
יש להיעזר במבוגר. במידה ועושים ניסוי זה בכיתה עם מבחנות (ראו בהמשך), כדאי לעשות אותו בזוגות.
- מדביקים פס נייר דבק לאורך אמצע תחתית הכוס (הקוטר).
- מצמידים את הסוללה לתחתית הכוס ומסמנים בדיוק היכן נוגעים קטבי הסוללה.
- נועצים מצידה החיצוני של תחתית הכוס נעץ בכל אחד מהסימונים.
- ממלאים את הכוס במים.
- מוסיפים חצי כפית מלח למים ומערבבים, עד שלפחות חלק מהמלח יימס.
- מחזיקים את הכוס ביד, ונוגעים עם קטבי הסוללה בנעצים. אם עושים ניסוי זה בכיתה, אפשר לשים מבחנות פלסטיק מעל הנעצים.
- הסתכלו היכן נוצר יותר גז.
מה קורה כאן?
מים בנויים מחלקיק אחד חמצן (המסומן באות O) ושני חלקיקי מימן (H). חלקיקים אלה נקראים בשפה מדעית "אטומים" ואנשי מדע ומורים מסמנים את המים כך: H2O (שני אטומים של מימן ואטום אחד של חמצן).
החשמל הזורם גורם לחלקיקי המים להיפרד למרכיביהם הגזיים: חמצן ומימן עולים למעלה כבועות, כיוון שהם קלים מהמים.
למי שעשה את הניסוי עם מבחנות: שמתם לב היכן נוצר יותר גז? החמצן יעלה מהקוטב החיובי והמימן מהקוטב השלילי. זה אומר שהמבחנה שבה יש יותר גז מכילה את המימן. האם תוכלו לנחש פי כמה מימן יש יותר מחמצן?
.jpg?itok=s-9C9D7H)