לא מעט. לא חסר. די והותר.
לא תשובה טובה מספיק? טוב, אז נתחיל בהתחלה, כלומר בגלקסיה שלנו. הרחק מאורות מלאכותיים, עם ראייה תקינה ומשני חלקי הכדור כדור הארץ יחד, אנחנו יכולים לראות 9,110 כוכבים. המספר הזעום הזה מייצג בערך 0.000003% מכל הכוכבים בגלקסיית שביל החלב, אשר מונה בין 100 ל-400 מיליארד כוכבים.
נכון, זו הערכה די גסה, 300 מיליארד כוכבים לפה או לשם. הבעיה היא ששביל החלב הוא גלקסיה ספירלית, כלומר דיסקה שטוחה עם זרועות. מעין תמנון קוסמי. רוב הכוכבים שאנחנו יכולים לראות בשמיים חשוכים ממוקמים על אותה זרוע, משום שאנחנו מביטים בתמנון מתוך התמנון. בהמיספרה הצפונית, בחורף אנחנו מביטים החוצה ממרכז הגלקסיה, ובחודשי הקיץ – לתוך מרכז הגלקסיה. בגלל זה אנחנו לא יכולים פשוט לספור את הכוכבים בגלקסיה כפי שאנו סופרים את כוכבי הלכת שלנו. הכוכבים בשביל החלב נראים דחוסים ובינינו לבינם ישנה עננת אבק וגז גדולה עד כדי כך, שהכול הופך למילקשייק אחד גדול.
שביל החלב באינפרה-אדום לאורך השנה, לעומת המיקום שלנו בגלקסיה.
מדענים מנסים להעריך את מספר הכוכבים בגלקסיה בדרכים עקלקלות, כמו קביעת המסה של הגלקסיה לפי האופן שבו היא מסתובבת סביב עצמה. אנחנו יודעים שככל שגוף מסתובב הוא מסיבי יותר, כך הגופים הסובבים סביבו ינועו מהר יותר. אבל זו שיטה בעייתית, כי הגלקסיה שלנו מכילה גופים די שונים זה מזה: גופים בעלי מסה עצומה כמו כוכבי ענק, לעומת ריכוז של שמשות קטנות מסוג ננס אדום עם מסה קטנה יחסית. ומה לגבי חורים שחורים, שאותם כלל לא ניתן לראות אך הם בעלי מסה גדולה מאוד?
הבעיה מחריפה עוד יותר כשמנסים להעריך גלקסיות רחוקות כל כך, עד שאיננו יכולים להבחין בין הכוכבים, למעט העצומים במיוחד. שמש כמו שלנו, למשל, לא היינו יכולים לזהות אפילו בגלקסיית אנדרומדה הסמוכה. לכן, שוב, הטריק הוא לנסות ולהעריך את המסה של הגלקסיות באמצעות מדידת מהירות הסיבוב שלה סביב עצמה, ומכאן לייצר הערכה, גם אם מאוד (מאוד!) גסה, לגבי מספר הכוכבים.
אז כמה כוכבים יש ביקום הנצפה כולו? לפי הערכות מינימליות, אנחנו מדברים על 1,000,000,000,000,000,000,000, או ביליון טריליון, כוכבים.
אז... איפה הם כולם? למה אנחנו רואים רק כמה אלפי כוכבים בלילה? ואם כל כוכב הוא שמש מאירה, למה הלילה שלנו חשוך ולא מואר כמו במשך היום?