אתם אסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית. בתום יום ארוך של עבודה אתם מתיישבים לאכול ארוחת ערב של אלופים, כשלפתע אחד החברים שלכם למשימה מבקש להעביר את המלח.
הכלל הראשון של אוכל בחלל: לא להעביר את המלח!
Image
בגלל תנאי המיקרו-כבידה בחלליות ובתחנת החלל, כל ניעור של מלחייה או פלפלייה יציף את החללית שלכם בגרגירים – וממילא לא יגיע לאוכל. הגרגירים האלה לא ייפלו על הרצפה אלא ימשיכו לרחף עד... ובכן, עד שתחזרו לכדור הארץ.
זה אולי נשמע לא נעים, אבל זה לא רק לא נעים – זה ממש מסוכן. קודם כל, האסטרונאוטים יכולים לנשום אותם בטעות, ולגרום נזק בדרכי הנשימה. בנוסף, גרגירים שנכנסים לעין כאן בכדור הארץ גורמים לגירוי קל ולמצמוץ בלתי רצוני, במטרה לשטוף אותם החוצה עם הדמעות. במיקרו-כבידה הגרגירים לא נשטפים החוצה עם הדמעות, כי לדמעות אין ממש כיוון ליפול אליו, ושהייה ארוכה בסביבה מרובת מלח ופלפל עלולה לשרוט את הקרנית.
למעשה, זה לא רק המלח. כל פירור בחלל הוא מוקש פוטנציאלי. לכן אסטרונאוטים משתדלים עד כמה שניתן לאכול בפה סגור, ואוכל בחלל מלכתחילה מבושל כך שלא יהיה פריך. רוצים לאכול בגט חם? תעשו את זה בפריז.
Image
אבל אין פירושו של דבר שאסטרונאוטים אוכלים אוכל תפל. קודם כל, לאסטרונאוטים יש בקבוקונים עם תמיסות מלח (בדומה לתמיסת מי הסוכר המוכרת לנו מהקפה הקר) ותבלינים נוספים. גם כאן, זכרו ליום שבו תהיו אסטרונאוטים, אי אפשר סתם לטפטף את התמיסה מחשש שהיא תיכנס לעין של מישהו (לא סבבה), אלא צריך "להזריק" את התבלינים אל המזון.
ומה יקרה אם בכל זאת תנסו להבריח איזה סנדוויץ' טוב לחלל?