קודם כל, לפני הקולה, צריך לדבר על משקאות מוגזים בכלל. משקאות מוגזים בחלל זה לא נעים. בכלל.
ב-1985 קוקה קולה ופפסי ייצרו פחיות מיוחדות עבור מעבורת החלל צ'לנג'ר, במטרה למנוע בריחת גזים. ניסיונות נוספים כללו את פחיות הקולה והדיאט-קולה לתחנת החלל מיר ב-1991, ואת מכונת השתייה, מותאמת החלל, שעלתה ב-1996 על סיפון מעבורת החלל אנדבר, שהציעה קולה, דיאט קולה ואת משקה האנרגיה גייטרייד.
אלה היו אחלה פרסומות לקולה ולפפסי, אבל לא אחלה משקאות לאסטרונאוטים. בתנאי מיקרו-כבידה, בועות הגז לא דוהרות לקדמת המשקה בעת הפתיחה, ומשם משתחררות ברובן לאוויר הפתוח. הן נשארות בתוך המשקה. שתיית משקה מוגז בחלל פירושה לשתות הרבה מאוד גזים. ושתיית הרבה מאוד גזים פירושה – ובכן, הרבה מאוד גיהוקים (גרפסים).
וזאת, שוב, בעיה בחלל. כאן בכדור הארץ, גזים ונוזלים מופרדים אלה מאלה במערכת העיכול: הגזים הקלים עולים למעלה, הנוזלים הכבדים יותר נשארים למטה ואנחנו מגהקים לנו בכיף. במיקרו-כבידה, לעומת זאת, אין הפרדה כזאת – וכל גיהוק הוא גיהוק רטוב, מה שנקרא בעגה המקצועית "להקיא בפה".
אז לא מומלץ לשתות בירה, אבל מספר חברות מסחריות כן מנסות לבשל בירה בחלל. שני ניסויים, שניהם בחסות החברה המסחרית של נאס"א BioServe Space Technologies, בדקו את היתכנות הרעיון, בשתי מעבורות חלל נפרדות.
התוצאה הייתה דגימה קטנה – בסך הכול 1 מ"ל בירה. לא מספיק למבחן טעימות, אבל מספיק להמשך בישול בירה מהשמרים המקוריים. ובזמן שלא ניכר כל הבדל בטעם הבירה שבושלה בחלל לעומת בירת הבקרה בכדור הארץ, מניתוח מעבדה עולה שהבירה החללית הכילה פחות שמרים וכן, שאחד מחלבוני השמרים בא לידי ביטוי יתר, ככל הנראה כתוצאה מדחק סביבתי כלשהו שעבר על השמרים.
אוקיי, אז נניח שיש לנו בירה ואנחנו ממש לא פוחדים לגהק בטירוף. עכשיו אפשר לשתות בבקשה?