זוכרים את ארנולד שוורצנגר בסרט "זיכרון גורלי", כשהוא מושלך ומתגלגל לאדמת מאדים בבגדים רגילים וללא אספקת חמצן? זוכרים איך העיניים שלו יצאו מחוריהן וראשו התנפח לממדים מוגזמים, אפילו בשביל הראש של שוורצנגר? ובכן, זה לא ממש מדויק מבחינה מדעית, בלשון המעטה. ועדיין, זה לא נעים.
נפח האטמוספירה של מאדים הוא פחות מאחוז מנפח האטמוספירה של כדור הארץ. פירושו של דבר שמתיישב שיסיר מראשו את קסדת החלל שלו על פני השטח של מאדים – צפוייה לו מיתה משונה מאוד.
כאן בכדור הארץ, מים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס. אבל נקודת הרתיחה של מים תלויה בלחץ האוויר. בלחץ אוויר של 0.6%, כפי ששורר במאדים, מים רותחים ב-40 מעלות מתחת לאפס. הרוק, הריריות, הזיעה והדמעות של המתיישב שלנו ירתחו ויתאדו. נוסף על כך, בשל הפרשי הלחצים בין גוף המתיישב לאוויר המאדימי, כל הגזים מהריאות (וממחזור הדם) יֵצאו מהאף ומהפה. בשלב הזה המתיישב שלנו (אם עדיין לא איבד את הכרתו) ירצה למלא מחדש את ריאותיו בחמצן – אלא שבאוויר המאדימי הדליל אין חמצן.
אבל למה שבני האדם רבי התושייה לא ינסו לשנות את מאדים עצמו, לעשות אותו דומה לעולם הבית הכחול שלהם? כך יוכלו המתיישבים לצאת מהמגורים הסגורים והמבוקרים שלהם אל חיק הטבע המאדימי, הקטבים יפשירו, הנהרות יזרמו, דגי הסלמון יקפצו ובני האדם ימצאו את עצמם מתפזרים בערך כפי שהם מתפזרים בכדור הארץ: לפי מקומות שיש בהם פרנסה. למשל, דיג סלמון.
אם כן, כיצד הופכים את מאדים לראוי למגורים?