עם כל כך הרבה כוכבים בשמיים, מתי כבר נקפוץ לביקור בקרבת אחד מהם? הרי הגלקסיה שלנו עמוסה בכמאה מיליארד כוכבים ובלילה חשוך, אפילו בלי טלסקופ או משקפת, אפשר לספור מאות. ביחס לגודלה של הגלקסיה כולה, אפשר לומר שהכוכב הסמוך אלינו ביותר, פרוקסימה קנטאורי, הוא ממש כאן, מעבר לפינה.
מה הכוונה ב"מעבר לפינה"? אם המרחק מכדור הארץ לשמש הוא כ- 150 מיליון קילומטר, פרוקסימה קנטאורי שמעבר לפינה, מרוחק פי 272 אלף מהמרחק הזה. השאלה מתי נגיע תלויה בכמה מהר נצליח לטוס.
במהירות של מטוס קרב F16, למשל, נוכל להגיע למהירות מרבית של כ- 0.7 ק"מ בשניה (2,414 קמ"ש), שזה קרוב למהירותם של קליעי אקדחים רבים.
Image
אבל זה לא מספיק מהיר. מה גם, שמטוסים כלל לא יכולים לטוס בחלל. אם אנחנו באמת רוצים להגיע לאזור של פרוקסימה קנטאורי ולבדוק את התנאים בכוכב הלכת שהתגלה סביבו, כדאי לקחת דוגמה מכלי מהיר יותר, כמו החללית וויאג'ר1, הנעה בחלל במהירות מסחררת של כ- 61 ק"מ בשניה, או אולי אפילו הגשושית Helios2 שהיא האובייקט המהיר ביותר מעשה ידי אדם, הטסה במהירות של למעלה משבעים ק"מ בשניה. במהירות כזו היינו יכולים לחצות את כל מדינת ישראל ממטולה על אילת בשבע שניות בלבד! וכמה זמן מאילת הלאה, עד פרוקסימה קנטאורי?
ובכן… 19 אלף שנה.
במונחים אנושיים, זה המון זמן. לפני 19 אלף שנה האדם הקדמון ישן במערות בעידן הקרח. מגוחך לצפות שזה יהיה משך הזמן של טיסה ליעד כלשהו, אלא אם כן… נמצא דרך להקפיא עובּרים אנושיים ולהטיס אותם לעולמות אחרים. נזדקק כמובן לספינות חלל המנוהלות על ידי אינטליגנציה מלאכותית, שתדע גם לטפל בהתפתחות העוברים והילדים אבל אולי זה לא רעיון כה מופרך.
עד אז, ישנם רעיונות ישימים יותר להגיע למערכת שמש זרה, אם כי לא מדובר במשימות מאוישות. באפריל 2016 הכריזו המיליארדר והיזם יורי מילנר והאסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג על תכנית שאפתנית בשם Breakthrough Starshot, במסגרתה יואצו כאלף ננו-לוויינים ל-20% ממהירות האור באמצעות מפרשי שמש (משטחים הדוחים קרינה המכוונת אליהם וכך מונעים על ידה). אם התוכנית תצא לפועל, המסע לשכנינו יארך כעשרים שנה בלבד – וחלקנו עוד יזכה לשזוף את העיניים בתמונות ממערכת שמש אחרת.
ואולי... כדאי שנמתין קצת, עד שתיווצר טכנולוגיה מהירה יותר. כמה מהירה? בואו נדמיין שנוכל מתישהו בעתיד לנוע קרוב למהירות הכי גבוהה שאפשר לנוע בה ביקום.