האם יש סיכוי ש"כוכב נופל" ייפול למישהו על הראש? לא סביר אבל ייתכן. האם באמת מדובר בחלקיקי אבק שנשרפים עם הכניסה לאטמוספירה ובוערים בשמיים? ובכן, לא ממש. מדוע ישנם לילות עם יותר כוכבים נופלים מלילות אחרים, למה מטר מטאורים תמיד זוכה לשמות מוזרים כמו פרסאידים או ליאונידים, ומה הדרך הכי טובה לצפות בהם? אם אתם אוהבים לצפות במופע הזיקוקים של הטבע הידוע בשם "כוכבים נופלים", הגעתם למקום הנכון.
מהו כוכב נופל ומדוע הוא מאיר בשמיים?
"הכוכבים הנופלים" הם מטאורים, כלומר גושי אבק קטנים שנלכדו בכוח המשיכה של כדור הארץ ומתפרקים באטמוספירה. רוב האנשים חושבים שהמטאורים נשרפים באש כתוצאה מהחיכוך עם האוויר ואת המדורה הקטנה הזו אנחנו רואים מהקרקע. ובכן, זה לא מדויק. מהירות המטאורים עצומה ועשויה להגיע לעשרות ק"מ לשניה. במהירות זו נוצר חום אדיר וכך, לרוב, קורים שני דברים: האחד הוא, שחלקיק האבק מתלהט ופולט אנרגיה בעצמו. זו אנרגיה אפשר לראות בעין ממש כפי שרואים ברזל מלובן מאדים מחום (הוא אינו בוער!). הדבר השני שקורה הוא, שחלקיקי האוויר עצמם מתחממים כל כך, עד שהמטאור מיינן אותם. זה אומר שאלקטרונים ניתקים מהאטומים של האוויר, וכאשר הם חוזרים לאטומים נפלטת אנרגיה שאותה אנו רואים מהקרקע. וזה כבר יותר דומה לאופן בו פועל ברק שמיינן את האוויר. במילים אחרות, אין אש בשמיים, אלא רק אבק ואוויר שמתלהטים מאוד.
האם יש סיכוי שכוכב נופל ייפול לכם על הראש?
לא סביר אבל גם לא בלתי אפשרי. כאשר הם משייטים אי שם בחלל גושי האבק הללו נקראים מטאורואידים. אם הם מתפרקים באטמוספירה כתוצאה מחיכוך עם החום, הם זוכים לשם חדש: "מטאור", שמקורו במילה היוונית מטאורוֹס: "גבוה באוויר". לעיתים (נדירות, למזלנו) מטאורואיד עשוי להיות גדול דיו על מנת לשרוד את החיכוך עם האוויר ולהגיע לקרקע, ואז הוא נקרא מטאוריט.
הסיכוי שדבר כזה יפגע בכם, נמוך מהסיכוי לזכות בלוטו. או במילים אחרות- אין מה לדאוג.
מאיפה מגיע מטר המטאורים באים?
מקורם של המטאורים עשוי להיות חלקיקים שמקורם בימי היווצרות מערכת השמש לפני 4.6 מיליארד שנה, וגם רסיסים שמקורם בכוכבי לכת, בירחים, בשביטים או באסטרואידים. חלקיקים אלה ממלאים את חלל מערכת השמש ונלכדים כל הזמן באקראי בכוחות הכבידה של כוכבי הלכת. לכן, באיזורים החשוכים בכדור הארץ, ניתן לראות מטאורים מדי לילה והם צצים מכל כיוון אפשרי.
אבל ישנם לילות יוצאי דופן בהם ניתן לראות ריכוז גבוה יחסית של מטאורים שנדמה שהם יוצאים מאזור ספציפי בשמיים, איזור אותו אנו מכנים "רדיאנט". קבוצת הכוכבים שברקע הרדיאנט, היא זו שמעניקה את שמה למטר המטאורים. לדוגמה, מטר הפרסאידים באוגוסט, מגיע מהכיוון של קבוצת הכוכבים פרסאוס; הליאונידים מגיעים מכיוון קבוצת ליאו- אריה (כן, ההוא מגלגל המזלות); והדְרקוֹנידים (תודוּ שזה שם מגניב) מקבוצת דרקון- Draco.
Astronomy_1875_J_ Rambosson.jpg
אך קבוצות הכוכבים הללו אינם באמת המקור הממשי של המטאורים.
כוכבי שביט. אותם גופי קרח ואבק הסובבים סביב השמש ושקוטרם מגיע לכמה עשרות ק"מ. הם מגיעים משוליה החיצוניים והקרים של מערכת השמש וככל שהם מתקרבים לשמש, מתנדף הקרח ותוך כך משתחרר האבק הכלוא בו. זנב האבק הזה ממשיך להקיף את השמש במסלול כמעט זהה למסלולו של השביט האב ופעם בשנה, כאשר מסלולו של כדור הארץ חוצה את מסלולו של אותו שביט, ניתך עלינו מטר של מטאורים. קצת כמו משאית כותנה שנוסעת בכביש מעגלי ומותירה אחריה כל הזמן שובל של כותנה; כאשר אנחנו נחצה את הכביש הזה פעם בכמה זמן, נפגוש את הכותנה שעפה.
comet_1881_June_25_the _Trouvelot_Astronomical_Drawings.jpg
כמה "כוכבים נופלים" אפשר לספור בלילה של מטר מטאורים?
קצב המטאורים משתנה ממטר למטר ונמדד באמצעות קז"ש: קצב זניתי לשעה. קז"ש אומר לנו כמה מטאורים היינו יכולים לראות במשך שעה אחת במצב אופטימלי, כלומר בלילה חשוך ביותר, ללא עננים, וכאשר הרדיאנט (מקור המטר, כאמור) נמצא בזֵנית, כלומר בדיוק מעלינו בניצב לקרקע. מובן שבדרך כלל התנאים אינם אופטימליים אבל זו דרך טובה לדבר באותה שפה ולהשוות בין מטרי המטאורים. במטר הפרסאידים שבאוגוסט, למשל, צפוי קז"ש של 100. זה אומר מטאור כל חצי דקה בערך, בממוצע. בפועל אנו רואים פחות אך זה עדיין מרשים ביותר.
איך צופים במטר מטאורים?
הדבר הכי חשוב הוא החושך. במקומות בהם יש זיהום אור גבוה, כמו בערים הגדולות, הסיכוי לתפוס הרבה כוכבים נופלים הוא קטן מאוד. במדבר, לעומת זאת, בלילה בלי ירח, כל מה שצריך לעשות זה לתפוס פינה שקטה, לשים את הראש ולהינות ממופע הזיקוקים הקוסמי הזה. אין צורך במשקפת או בטלסקופ.
על מטרי מטאורים שונים במהלך השנה, אנו מעדכנים במדור יומן שמיים>>
איך לתכנן לעצמכם תצפית עצמאית במטר מטאורים או בפרסאידים>>