ב-1962 הודיעה נאס"א על תכניותיה לבניית טיל שיוכל להביא אדם אל הירח. בתחילת 1963 אושר תכנון הטיל וניתן לו השם סטורן 5. סטורן 5 היה למעשה משגר לוויינים, ששימש את ארה"ב מ-1967 עד 1972. סטורן 5 שיגר לחלל 13 טיסות – כולן בהצלחה. למעשה, הוא אחראי לכמה מטיסות החלל המפורסמות ביותר! בין היתר, סטורן 5 שיגר לחלל את כל משימות תכנית אפולו, ובהן אפולו 11 ב-1969, שבמסגרתה נחת לראשונה אדם על הירח. ב-1973 יצאה לדרך משימת סקיילאב – תחנת החלל הראשונה של ארה"ב – על ידי משגר מסוג סטורן INT-21, שהתבסס על סטורן 5. עד היום סטורן 5 הוא הטיל הגבוה והכבד ביותר מכל הטילים שיוצרו אי פעם, וגם בעל ההספק הגדול ביותר. גובהו כגובה בניין בן 33 קומות. בשלב הראשון של הטיסה, שרף המשגר 15 אלף ליטרים של דלק ומחמצן מדי שנייה!
הטיל היה בנוי משלושה חלקים שהורכבו זה על גבי זה והופעלו בשלבים, להאצה הדרגתית של החללית. החלק התחתון כלל 4 מנועי F-1, שהונעו באמצעות קרוסין נוזלי וחמצן נוזלי, והפיקו דחף השקול לכ-6,500 טונות. המנועים פעלו במשך 2.5 דקות מהתחלת השיגור, והאיצו את החללית למהירות של כ-2.68 ק"מ לשנייה (9,648 קמ"ש). השלב השני כלל חמישה מנועי J-2 שהונעו במימן נוזלי וחמצן נוזלי. הם פעלו במשך כ-6 דקות – מרגע ניתוקו של החלק הראשון – והביאו את החללית למהירות של כ-6.84 ק"מ לשנייה (24,624 קמ"ש), ולגובה של כ-185 ק"מ. השלב השלישי כלל מנוע אחד מסוג J-2. את המנוע הזה, בניגוד למנועים בשלב השני, אפשר היה לכבות ולהדליק שוב. המנוע פעל במשך כ-2.5 דקות, לאחר שמנועי השלב השני כבו. הוא כבה כאשר החללית נכנסה למסלול היקפי סביב כדור הארץ. כאשר נמצאת החללית במסלול סביב כדור הארץ, היא בעצם לכודה עדיין בכוח המשיכה שלו. על מנת להצליח להימלט מכוח זה ולצאת אל עבר הירח, היא זקוקה לכוח דחף נוסף שיאיץ אותה למהירות מספקת. לכן, לאחר שהייה של כשתי הקפות סביב כדור הארץ, מה שנקרא "מסלול המתנה", ולאחר שנבדק ואושר כי החללית כשירה לטיסה אל הירח, הופעל שוב המנוע והכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח.