חברת החלל דון אירוספייס (Dawn Aerospace), המבוססת בניו זילנד, קיבלה אישור לעשות היסטוריה – ולשגר טיסה תת-מסלולית לחלל מנמל תעופה אזרחי רגיל. רשות התעופה האזרחית הניו זילנדית (CAA) אישרה לחברה להטיס את מטוס החלל החדש אורורה ממסלול המיועד למטוסי נוסעים, בנמל תעופה במדינה שמיקומו טרם פורסם. אם המבצע יצליח – הוא צפוי להוזיל משמעותית את עלויות השיגור לחלל.
הרגולציה יקרה כמעט כמו הדלק
ככלל, חלליות משוגרות לחלל בעזרת משגרים, כלומר טילים אנכיים שזקוקים לתשתית מיוחדת. אחרי שכל שלבי המשגר מסיימים להאיץ את החללית, היא נפרדת מהם, מאיצה את מנועיה שלה ונכנסת למסלול סביב כדור הארץ. השיגורים האלה נערכים מנמלי חלל ייעודיים ומבודדים יחסית, כדי להימנע ממצב שבו יש לסגור את המרחב האווירי כולו עד שהכלי יוצא מהאטמוספרה. הרי אף אחד לא רוצה ששלב של משגר ייפול על הבואינג 747 שלו.
החלום ליצור חללית שתמריא ללא משגר, אלא בכוחות עצמה על מסלול כמו מטוס, הוא חלום ישן בתעשיית החלל. הפתרון שנמצא הם מטוסי חלל, יצורי-כלאיים בין חלליות למטוסים, שיכולים לדאות כמו מטוסים בתוך האטמוספרה ולתמרן כמו חלליות מחוץ לאטמוספרה, כלומר כשנגמר החמצן שמשמש לבעירה.
AURORA_08.jpg
למרות ניסיונות רבים, כרגע לאנושות אין יכולת לשגר כלי טיס למסלול סביב כדור הארץ ללא שימוש במשגרים רב-שלביים, אבל בהחלט ישנם מטוסי חלל לגבול החלל, כלומר לטיסה תת-מסלולית. ב-1963, ג'וסף ווקר חצה את קו קרמן – הגבול הרשמי של החלל החיצון, בגובה 100 ק"מ מעל פני הים – עם מטוס הניסוי של נאס"א, 15-X. ב-2004, מטוס החלל SpaceShipOne של חברת וירג'ין אטלנטיק חצה את קו קרמן לאחר ששוגר ממסלול רגיל – והפך לטיסה הפרטית המאוישת הראשונה לחלל.
אם מטוסי חלל היו יכולים להמריא מכל אחד מאלפי נמלי התעופה האזרחיים בעולם, הדבר היה חוסך סכומים אדירים המושקעים בבניית תשתיות השיגור הייעודיות. מטוס חלל כזה היה יכול להמריא מנמל תעופה אחד ולנחות באחר, מספר פעמים ביום, בדומה למטוסי נוסעים. זאת בעיה טכנולוגית והנדסית כשם שהיא בעיה חוקית ורגולטורית: איפה עובר הגבול בין חללית למטוס?
מזה שלוש שנים שחברת דון אירוספייס מתאמת עם ה-CAA ועם סוכנות החלל הניו זילנדית את נהלי הטיסה, כדי שיתאימו לפרוטוקול הבטיחות של מטוסי נוסעים. טיסה הבכורה של האורורה משובצת להמשך השנה הנוכחית, אבל היא עדיין תיערך מנמל תעופה מבודד בדרום האי. אחריה, דון אירוספייס צפויה לעשות היסטוריה כשהאורורה שלה יהפוך לכלי הטיס הראשון שימריא מנמל תעופה אזרחי ויגיע לחלל.
CHCHNZ_DM_101.jpg
קראו עוד:
- קו קרמן: מה קרוב יותר – חיפה או החלל?
- מה יקרה למטוס רגיל אם הוא ינסה להמריא לחלל?
- טילים ורקטות: למה קשה להגיע לחלל?
- האם נוכל אי פעם להגיע לחלל בלי חללית?
דרך חדשה לשגר לוויינים
מטוס החלל אורורה של דון אירוספייס לא נועד להיות מאויש, אלא לשגר לחלל מטענים. המטוס הקטן, שאורכו פחות מחמישה מטרים, יכול להמריא ולנחות על כל מסלול ארוך מ-900 מטרים, מבלי להזדקק לכלי רכב שיישאו אותו ממקום למקום (בדומה למטוס רגיל שנוסע על המסלול לפני ההמראה). מטוס החלל יכול להגיע לגובה של עד 110 ק"מ, לטוס במהירות של מאך 3, או כ-3,700 קמ"ש, ולשאת מטען של עד 4 ק"ג לכל טיסה. כשהוא חוצה את קו החלל של 100 ק"מ, האורורה ישחרר מטענים מדעיים ומסחריים – לווייני מחקר ותקשורת ממוזערים, כמו לווייני קובייה. כדי שהלוויינים יכנסו למסלול, בדון אירוספייס מציידים אותם במבערים זעירים מתוצרת החברה.
היתרון הגדול של הארורה הוא המחיר: מטוס שיכול להמריא לגבול החלל מספר פעמים ביום, הוא רב-שימושי ואינו זקוק לשום תשתית מיוחדת. לטענת החברה, האורורה תציע שיגור מטענים באלפית מהמחיר הקיים בשוק. טיסה אחת של האורורה מוצעת כעת למכירה ב-50,000 דולר, ויכולה להספיק לשיגור מספר רב של לוויינים למסלול.
כמובן, דון אירוספייס הם לא הראשונים לנסות לשגר לוויינים ממטוסים. ב-17 בינואר, עשרה לווייני קובייה של נאס"א שוגרו מהטיל LauncherOne של חברת וירג'ין אטלנטיק. הטיל חובר למטוס בואינג 747, שעבר התאמות כמובן, ונורה לחלל מגובה 11 ק"מ.