אחת השאלות הגדולות לגבי יישוב מאדים היא שאלת מגורי המתיישבים: איפה הם יגורו? וממה יהיו עשויים המבנים הארעיים, ובסופו של דבר גם מבני הקבע? שינוע בטון או לבנים מכדור הארץ יהיה יקר מאוד, ויכביד עוד יותר על כל משימת חלל למאדים, ולכן מדענים מחפשים משאבים מקומיים שניתן יהיה לנצלם. לאחרונה, חוקרים מאוניברסיטת מנצ'סטר הציעו פתרון מזעזע למדי: לערבב את הרגולית המאדימי עם "דם, יזע ודמעות" של אסטרונאוטים.
חזק פי שלושה מהבטון הארצי
ספציפית, במחקר שפורסם בכתב העת Materials Today Bio, החוקרים מציעים לערבב את האבק הירחי או המאדימי עם חלבון בשם אלבומין, הנפוץ בדמם של יונקים כמו בני אדם, בשילוב עם התרכובת האורגנית שִׁתְנָן, המצויה בשתן אבל גם בזיעה ובדמעות. זאת על מנת לייצר בטון שיהיה עמיד פי כמה מבטון רגיל המיוצר בכדור הארץ. התוצאה המרנינה, שזכתה לשם "אסטרו-בטון", תהיה חזקה פי שלוש מבטון ארצי, ולכן גם תגן טוב יותר על האסטרונאוטים מפני הקרינה המזיקה על מאדים או על הירח.
לדברי החוקרים, הם שאבו השראה להמצאתם משיטות בנייה עתיקות בסין, שעשו שימוש בדם חזירים כדי להדביק יחד חול וחצץ וליצור לבנים. המדענים חישבו ומצאו כי צוות המונה שישה אסטרונאוטים שיישלח למשימה בת שנתיים במאדים יספיק לייצר יותר מ-500 ק"ג "אסטרו-בטון", די והותר כדי לבנות לכל אחד מהם מגורים במקום ואף כדי להשאיר די והותר חומרי בנייה למשימה הבאה, בין אם בערבוב ידני ובין אם בהדפסה תלת ממדית, וזאת מבלי להסתמך כלל על חומרים שיוטסו מכדור הארץ.
skynews-asto-crete-moon-concrete_5512356.jpg
הבעיה עם ההצעה היא כמובן שאיבת הדם מהאסטרונאוטים. לפי החישוב המוצע, ליטר פלזמת דם של אדם מכילה מספיק אלבומין כדי לייצר בערך 300 גרם "אסטרו-בטון". כדי להגיע ליעד הנכסף של מגורים אסטרונאוטים הנבנים מדמם שלהם, יש צורך לשאוב מהם ליטר דם פעמיים בשבוע, כל שבוע, במשך שנתיים. לשם השוואה, תרומם דם מתבצעת בישראל במנות של 480 מ"ל בלבד.
מבנים מתנפחים, מחילות לבה או מגורים בחללית
"הרעיון לא באמת ישים, בטח לא למתיישבים הראשונים שיגיעו למאדים", אומרת מיכל זיסו, אדריכלית חלל ומייסדת מעבדת החדשנות באדריכלות ZISO. "ראשית, הבריאות של האסטרונאוטים, שמראש תהיה מושפעת מהמסע הממושך ומהתנאים הקשים, חשובה יותר מחומרי בנייה. ושנית, הדם לא באמת יספיק לכמויות התשתיות שיידרשו על מנת לאפשר התיישבות. זאת ועוד, אין באמת צורך בהצעה כזאת, שכן יש מאגרי מים קפואים מתחת לקרקע במאדים, והרבה יותר פשוט להשתמש בהם כחלק מעיבוד הרגולית המאדימי, שכולל מגוון אלמנטים שיכולים להתאים בתהליכים שונים להפקת בטון, לבנים, קרמיקה, ברזל וזכוכית".
כך, למשל, חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, פתחו טכניקת דחיסה של תחמוצת ברזל המצויה בשפע במאדים, על מנת ליצור את אבני הבנייה העתידיים במאדים.
UCSD---Mars-Brick.jpg
לדברי זיסו, סביר להניח שהמתיישבים הראשונים במאדים יגורו בחללית שאיתה הגיעו. אפשרות נוספת היא לגור במבנים מתנפחים, קלים יחסית, שהובאו במיוחד מכדור הארץ. כך, למשל, קבוצת סטודנטים ישראלים הציעה ב-2017 תכננו מבנה של בועה קלת משקל, שבגלל לחץ האוויר הנמוך במאדים נדרש מעט מאוד גז כדי לנפח אותה. התוכנית, שהגיעה לגמר תחרות בינלאומית של נאס"א, כללה מחיצות פנים ניידות שמאפשרות לשנות את המבנה לפי צרכי האסטרונאוטים.
כך או כך, זיסו מדגישה שלצד הסכנות הבריאותיות הנשקפות מהקרינה המסרטנת, יש להביא בחשבון גם את הסכנות לבריאותם הנפשית של החלוצים. "בעבר דיברו על מגורים בתוך מחילות לבה, אבל יש השפעה פסיכולוגית שלילית מאוד למגורים מתחת לאדמה ובניתוק מוחלט מהסביבה החיצונית. כבר הוצעו הצעות מדהימות לפרויקטים בדופן של מכתשים, כך שהמגורים יהיו חציים חשופים וחציים מכוסים, ויאפשרו לדיירים להישמר מפני הקרינה מספר שעות ביממה – ובמקביל להגיע מהר לפני הקרקע ולראות את השמיים מהחלון, כמו באפשרות של הביטאט שחציו שחלקו קרקעי וחלקו תת-קרקעי".
"אסור לנו לחשוב אך ורק במונחים של הישרדות פיזית", מסכמת אדריכלית זיסו. "שלא כמו תחנת החלל הבינלאומית, המתיישבים הראשונים במאדים יטוסו למשימות בנות שנתיים, וחלקם לא יחזרו בכלל. מייסד ספייס אקס אילון מאסק אמר שהמתיישבים הראשונים במאדים יטוסו שלא על מנת לשוב. הם ימותו שם, ולכן חשוב שבמשימות כאלה לכל אסטרונאוט יהיה חדר משל עצמו על מנת לשמור על כשירות נפשית ביומיום, מבלי להגיע לצפיפות האיומה של תחנת החלל".
הרצאתה של מיכל זיסו על אדריכלות חלל תיערך הערב במסגרת שבוע החלל העולמי. לפרטים נוספים>>