קצת קשה להאמין, אבל בעוד שנתיים וחצי בני אדם בשר ודם יקפצו על אדמת הירח – לראשונה מאז תוכנית אפולו. אלא שתוכנית ארטמיס החדשה לא נועדה לתקוע דגל בלבד. הפעם ארה"ב מתכוונת להישאר בירח, ועם כל משימת ארטמיס חדשה לבנות את התשתית הדרושה בסיס מאויש בקוטב הדרומי. כעת, הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים (DARPA) בחרה בתאגיד נורת'רופ גראמן לבחון אפשרות לבנות רשת מסילות רכבת על הירח.
באוגוסט אשתקד הכריזה DARPA על תוכנית LunA-10 לבחינת הצעות לתשתית ירחית שיהיה אפשר לפתח ולבנות עד 2035, על הירח ובמסלול סביבו. בשל התנאים הקיצוניים השוררים בירח, ב-DARPA הבינו שאין אפשרות להניח לכל יצרן, מסחרי או ממשלתי, לייצר רכיבים נפרדים לתשתית הבסיס העתידי – ויש צורך לקיים מסגרת משולבת אחת בתחומים כמו תחבורה, תקשורת ואנרגיה.
בדצמבר הודיעה DARPA כי בחרה ב-14 חברות, שזכו במענקים ראשוניים של עד מיליון דולר כל אחת כדי לבחון את היתכנות הטכנולוגיות החדישות למשך שבעה חודשים. בין חברות אלו אפשר למצוא כמה מענקיות תעשיית החלל החדש, כגון ספייס אקס, בלו אוריג'ין, פיירפליי וסיירה – לצד נציגה ישראלית: חברות הסטרטאפ הליוס, שמבקשת להפיק חמצן ישירות מאדמת הירח. מפתיעה הרבה פחות היא הבחירה בענקית הספנות, התעופה והחלל נורת'רופ גראמן. למעשה, חברת גראמן היא זו שפיתחה וייצרה את רכבי הנחיתה הירחיים בתוכנית אפולו.
עולם ללא כבישים
נורת'רופ גראמן התבקשה למצוא פתרונות מעשיים לאחת מבעיות היסוד הטמונות בהקמת מושבה ירחית: היעדר מוחלט של תשתיות תחבורה לשינוע אנשים, משאבים וסחורות.
בנאס"א בוחנים בימים אלה הצעות לרכב נדידה ירחי לאסטרונאוטים, אבל אלה רכבי שטח איטיים (שיאן המהירות הוא יוג'ין סרנן, אסטרונאוט אפולו 17, שהצליח "לשעוט" ברכב הנדידה שלו במהירות של 17 ק"מ), קטנים ובעיקר חשופים – כלומר הנסיעה בהם מצריכה חליפות לחץ. בנוסף, נאס"א מפתחת רוברים שיפעלו כלהקים אוטונומיים. ניסוי אחד כזה הוא קאדר (Cooperative Autonomous Distributed Robotic Exploration, או CADRE), שעתיד לחקור את פני הירח במשך יום ירחי אחד (14 ימים ארציים) וינסה לבצע את מטלותיו ללא כל התערבות אנושית.
אך כל אלה הם פתרונות חלקיים בלבד לבעיית השינוע. רוברים אוטונומיים יכולים בהחלט לשוטט להם, למפות את תוואי השטח ולאתר מאגר של מי קרח בתחתיתו של מכתש מוצלל. ורכב הנדידה הירחי יכול בהחלט להביא לשם את האסטרונאוטים, שיקבלו את ההחלטה אם לנצל את המאגר או לא. אבל מרגע שהוחלט לנצלו – צריך למצוא פתרון קבוע לשינוע של טונות רבות של קרח מהמאגר לבסיס, המרוחק ממנו קילומטרים. ועוד קודם לכן יש למצוא פתרון לשינוע טונות רבות של אספקה וציוד מאתר הנחיתה לבסיס, ומהבסיס למאגר.
ממש כמו בכדור הארץ, לרכבות יש יתרון אדיר ככלי תחבורה: הן יכולות לשאת מטען רב והן לא דורשות ניווט מורכב – כך שאין צורך באסטרונאוטים, או במערכות אוטונומיות משוכללות, כדי להפעילן על הירח. לפי נורת'רופ גראמן, DARPA הטילה על החברה לבדוק את המשאבים הדרושים לבניית רשת רכבות ירחית, לבסס הערכות ראשוניות של עלות וסיכונים לוגיסטיים, לפתח אבות-טיפוס ולהדגים את הטכנולוגיה ואת הארכיטקטורה של מערכת כזאת.
ללא מגע יד אדם
הרכבות הראשונות עלו על הפסים בראשית המאה ה-19, כך שאין מדובר בטכנולוגיה חדשה ומהפכנית. עם זאת, יש לזכור שהתנאים על הירח מציבים קשיים מיוחדים. ספציפית, הטמפרטורה בקוטב הדרומי עלולה לטפס גם ל-54 מעלות צלזיוס ביום – חום שעלול לשבש מערכות אלקטרוניות – ולצנוח ל-230 מתחת לאפס בלילה הירחי – משרע שצפוי להרחיב ולכווץ פסי רכבת חשופים.
אולם הקושי העיקרי בבניית רשת רכבות על הירח, הוא לא יעמלו שם גדודי פועלים בהנחת הפסים. DARPA הנחתה את נורת'רופ גראמן לבדוק היתכנות טכנולוגית לבניית ולתפעול המערכת כולה בעזרת רובוטים – לרבות דירוג והכנת הקרקע, הנחת ומיקום הפסים, חיבורם אלה לאלה, בדיקת תקינותם ובהמשך גם אחזקתם ותיקונם. במילים אחרות, כנראה שלא יהיה זה קול אנושי שיודיע בכריזה: התחנה הבאה – מכתש שקלטון.
