עבור משוגעי חלל, יש משהו מאוד מתסכל בטיסות רגילות. הנה אתם בגובה שיוט של 12 ק"מ מעל הקרקע, מתחתיכם העננים ומעל החלל השחור, אבל הטייס לא מוכן לנסוק עד קצת, ממש עוד טיפה. מה הקטע? האם זה בגלל שטסת בלואו קוסט?
ממש לא. כנפי המטוס בנויות כך שהאוויר יזרום מהר יותר מעל כנף המטוס, ולאט יותר מתחת לכנף. הפרש המהירויות גורם להפרש לחצים שיוצר את כוח העילוי, שגובר ככל שהמטוס נע מהר יותר בזכות מנועיו. ברגע שכוח העילוי גובר על משקל המטוס, המטוס ממריא, הקברניט עולה בקשר ומהמם משהו לא מובן ואז אפשר ללכת לשירותים.
אלא שהאוויר נהיה דליל יותר ככל שמטפסים במעלה שכבות האטמוספרה. אם המטוס ימשיך לנסוק מעל לגובה השיוט, כוח העילוי ייחלש והמטוס יפסיק לנסוק.
בשלב הזה הקברניט האמיץ שלנו יכול להחליט שהוא שורף עוד קצת דלק כדי להאיץ ולנסוק עוד יותר מעלה. הרי אמרנו שכוח העילוי הוא תוצאה של מהירות המטוס ביחס לזרמי האוויר שמעל ומתחת לכנפיים. מטוס הביון האמריקאי, לוקהיד SR-71, הגיע לגובה של 24 ק"מ. זה כל כך גבוה, שטייסים היו צריכים ללבוש חליפות לחץ כמו של אסטרונאוטים. אבל מה אם היינו רוצים לטפס גבוה יותר? כאן אנחנו נתקלים בבעיה חמורה נוספת: המנוע.
Image
כדי לשרוף את הדלק, מנוע סילון משתמש בחמצן שבאוויר. בגבהים גבוהים מדי, לא זאת בלבד שאין מספיק אוויר ליצירת עילוי נדרש, אין מספיק חמצן בשביל להבעיר את הדלק. במילים אחרות, המנוע ייכבה, הנוסעים ייכנסו לפאניקה, והקברניט שלנו יבין שאולי בכל זאת כדאי לנחות בשארל דה גול. מסיבה זו, מנוע רקטי, כלומר מנוע של משגרים וחלליות, נושא את החמצן עמו מהקרקע.
כבר היום ישנם כלי תעופה בני כלאיים: חצי מטוס וחצי חללית. הדוגמה הטובה ביותר היא SpaceShipTwo של חברת וירג'ין גלקטיק, שנועדה לספק את שירותי התיירות הראשונים בחלל. המטוס WhiteKnightTwo נושא את החללית SpaceShipTwo לגובה 15 ק"מ, ואז, כשהאוויר הופך לדליל מדי, החללית מציתה את המנוע הרקטי שלה וממשיכה לבד לחלל.
אז באיזה גובה מטוסים מפסיקים להיות מטוסים ומתחילים להיות חלליות?