על מנת לשגר אסטרונאוט יחיד לחלל שמעל קו קרמן, 100 ק"מ מעל גובה פני הים, לא דרוש יותר ממכל דלק מלא של מכונית רגילה. הבעיה: אותו אסטרונאוט יחיד יצטרך לסחוב גם את מיכל הדלק המלא ואת הטיל שצריך לשרוף את הדלק הזה. וכדי להאיץ את המשקל הנוסף של הדלק והמשגר לחלל צריך עוד דלק. הדלק הנוסף מהווה משקל נוסף, מה שמצריך עוד דלק. הדלק הנוסף מצריך עוד דלק והדלק הנוסף הזה מצריך עוד יותר דלק – וחוזר חלילה. אל תשכחו גם, שכדי לשרוף את כל הדלק הזה הטיל צריך לשאת עמו גם חמצן, שכידוע אין בחלל, וגם לזה יש משקל. הצמיחה המסחררת הזאת במשקל ודלק נקראת בפי מהנדסים "עריצות משוואת הרקטות".
הפיתרון לעריצות משוואת הרקטות היא הנעה רקטית רב שלבית: מעבורת החלל, למשל, עומדת על כן השיגור, על גבי "מגדל בבל" של שתיים ואפילו שלוש רקטות. השלב הראשון מכלה את הדלק והחמצן שבתוכו, ניתק ונופל. ואז הרקטה השניה ניצתת ונותנת עוד קצת דחיפה מעלה, עד שגם היא נופלת לים. רק אז המעבורת עצמה מציתה את המנועים שלה ויוצאת לחלל. המשמעות היא שבסופו נשארים עם 95% דלק ורק 5% מטען (אסטרונאוטים, לוויינים, ציוד מדעי וכולי).
אלא שלהגיע לגובה החלל זה חלק מהסיפור. בשביל להישאר שם, תצטרכו להגיע למהירות אדירה כדי להדביק את מהירות סיבוב כדור הארץ ולהישאר במסלול סביבו. על פני הארץ, בקו המשווה, הכדור שלנו מסתובב סביב עצמו ב-1,600 קמ"ש. אבל כמו בגלגל ענק, ככל שמתרחקים מהמרכז, מהירות הסיבוב גדלה. למשל, כדי שתחנת החלל הבינלאומית תדביק את מהירות סיבוב כדור הארץ בגובה 400 ק"מ מפני הים, עליה לטוס במהירות מסחררת של 28,800 קמ"ש!
וכל זה רק כדי להגיע למסלול לווייני נמוך (Low Earth Orbit), שמתחיל כ-60 ק"מ אחרי קו ה-100 ק"מ של קו קרמן ונגמר בערך בגובה של 2,000 ק"מ מעל פני הים. למעשה, רוב הלוויינים המקיפים את כדור הארץ עושים זאת במסלול לווייני נמוך. כדי להתרחק עוד יותר ולבקר בגרמי שמיים אחרים במערכת השמש, תצטרכו להשתחרר לגמרי מכוח המשיכה של כדור הארץ. לשם כך יהיה עליכם לצבור מהירות של למעלה מ- 40 אלף קמ"ש! ושוב, זו מהירות שכדי להגיע אליה תצטרכו טונות של דלק, שיעמיסו משקל נוסף, שיצריך עוד טונות של דלק וחוזר חלילה.
אז למה לא בכל זאת להסתפק בנסיעה לדודה בחיפה?
אולי משום שעמוק בלב, תמיד חלמתם להגיע רחוק יותר, גבוה יותר. ואתם לא היחידים. בני אדם חולמים להגיע לחלל כבר אלפי שנים. איך הם חשבו לעשות את זה?