עד כמה שמעלית חלל נשמעת כמו רעיון מופרך, היא אפשרית מבחינה פיזיקלית. הרעיון הוא להציב משקולת במרחק אלפי קילומטרים מכדור הארץ, ולחבר את המשקולת לכבלים חזקים על הקרקע. המעלית עצמה תטפס על הכבלים באמצעות אנרגיה חשמלית או מגנטית, מה שיאפשר עלייה לחלל וירידה חזרה במהירויות מתונות. כך לא יהיה צורך בבידוד מפני החום הרב שנוצר כתוצאה מהחיכוך עם האטמוספרה ובנוסף, גם לא תהיה מגבלה על צורת ונפח המטענים. פשוט נכנסים למעלית ולוחצים על כפתור.
הבעיה העיקרית עם רעיון מעלית החלל: הכבלים יצטרכו לעמוד בעומסים אדירים. כיום יש חומר שניתן לייצר ממנו כבלים חזקים דיים, חומר חדשני שנקרא ננו-צינוריות פחמן – אבל אין מספיק ננו-צינוריות פחמן כדי לבנות כבלים באורך אלפי קילומטרים. למעשה, אין מספיק ננו-צינוריות פחמן כדי לייצר כבלים באורך קילומטרים ספורים. אבל לפחות תאורטית, מעלית החלל יכולה לעבוד, והיא אף נושא חם בכנסים מדעיים ומקצועיים המתקיימים בתעשיית החלל.
רעיון נוסף שזוכה לעדנה בשנים האחרונות הוא רעיון רכבת החלל. ב-1961, קצה נפשו של הפיזיקאי הצעיר ג'יימס פאוול בפקקים, והוא חשב על פטנט מהפכני: להשתמש במגנטים כדי להרים ולשנע קרונות נוסעים. פאוול פיתח את טכנולוגיית ה-Maglev (Magnetic Levitation): המסילה ממוגנטת ותחתית הקרון ממוגנטת – בקטבים הופכיים. בהיעדר חיכוך, רכבות Maglev יכולות להגיע למהירויות של 450 קמ"ש ויותר. למעשה, רכבות אלו פועלות היום בערים רבות בעולם.
ב-2001 ייסד פאוול את StarTrem, חברת הזנק ששואפת ליישם את טכנולוגיית הריחוף המגנטי כדי להאיץ קרונות למהירויות בריחה מכוח המשיכה של כדור הארץ. שלא כמו רקטות, רכבת חלל אינה מושלכת לאשפה אחרי שימוש אחד, ולטווח הארוך היא תחזיר את ההשקעה הראשונית בבניית המסילה. עם זאת, כוחות התאוצה האדירים יהפכו כלי כזה לבלתי ישים לשיגור אסטרונאוטים – אלא רק לוויינים, אספקה וציוד מדעי, למשל לתחנת החלל הבינלאומית.
מה שמחזיר אותנו בינתיים להנעה רקטית, פטנט מדהים שהסינים הקדומים חשבו עליו כבר במאה ה-13 לפנה"ס – כשהם שיגרו זיקוק דינור. ככל שנלמד להשתמש במשגרים ממוחזרים וזולים יותר, כך נוכל להוזיל את המסעות לחלל ואז, מי יודע, אולי גם לכם או לילדיכם תהיה כבר הזדמנות לחצות את מחסום השמים ולהיות אסטרונאוטים.
אבל לפני הכל, כדאי לכם לדעת, איך זה מרגיש להיות שם, מחוץ לחללית, בחלל הפתוח?