איך זה מרגיש להיות אסטרונאוטים מחוץ לחללית, בחלל הפתוח?

 

בתוך תחנת החלל הבין-לאומית אין צורך בחליפה מיוחדת, אך לפעמים האסטרונאוטים צריכים לצאת החוצה ל"הליכת חלל". בהליכת חלל לא הולכים, כמובן, אלא מרחפים, בדרך כלל לשם תיקונים ולפעמים אף ניתוק חללית במידה שהמערכות האוטומטיות לא ביצעו את פעולתן כנדרש. 

 

האסטרונאוטים שבחוץ מתקשרים באמצעות שידור רדיו. גם אם הם מטר זה מזה ויצרחו הכי חזק שאפשר, הם לא ישמעו כלום כי בחלל אין אוויר שיעביר את גלי הקול שלהם. אבל טריק נחמד יאפשר להם לדבר גם אם יש תקלה בקשר: הם יכולים להשיק קסדות, כך שזכוכית תיגע בזכוכית, ולדבר גם ללא קשר רדיו. כאשר הקסדות שלהם ירטטו בתדר גלי הקול שלהם, הם יצליחו לשמוע זה את זה. 

ואיך זה מרגיש שם בחוץ? ובכן, מי בכלל חושב על חליפת החלל, כשמדובר אחת החוויות המדהימות והמאתגרות ביותר עבור אסטרונאוטים. 

 

דמיינו שאתם אסטרונאוטים שעובדים בלילה מחוץ לתחנת החלל הבינלאומית. אלא אם כן תדליקו פנס, החושך סביבכם יהיה חושך כל כך שחור ודחוס, עד שנדמה לכם שאתם צפים במקום, בלי לזוז בכלל. 

אבל האמת? הפוכה לחלוטין: אתם טסים יחד עם תחנת החלל במהירות אדירה של כמעט 28 אלף קמ"ש. ורק בגלל שאתם עטופים בחשיכה ללא ירח, אין שום רוח בחלל וכלום כמעט לא זז ברקע, אז זה מרגיש כמעט כמו להתחפר בתוך שמיכת פוך ולא לזוז. 

 

אבל משך הלילה די קצר שם למעלה – 45 דקות – וכשהלילה מתחלף פתאום ליום והעולם כולו מתגלה באור..... זו ללא ספק אחת החוויות המפתיעות ביותר שם למעלה. 

כי זה כמו שהרצפה תחתיכם תיעלם עכשיו ותגלו פתאום שאתם בעצם מעל תהום עצומה...

 

 

או כמו לפקוח את העיניים ולגלות שאתם עומדים על שפת הגג של גורד שחקים בגובה 400 קילומטר, שזה יותר מ- 2,000 מגדלי עזריאלי אחד על השני. 

רק שאין גג, ולכן ברגע אחד של סחרחורת המוח אומר לגוף – תיזהר, אתה נופל!

 

זו הסיבה שלרוב האסטרונאוטים לוקח כמה פעמים עד שהם מתרגלים לעבוד שם בחוץ, וחלקם אפילו נהנה מזה.

או כמו שהאסטרונאוט כריס האדפילד ניסח את זה:

 

"החלק המדהים ביותר בלהיות אסטרונאוט הוא לצאת החוצה להליכת חלל. אתה זז ביקום יחד עם העולם. זאת נקודת מבט אחרת לגמרי; אתה לא מסתכל למעלה אל היקום, אלא אתה והעולם טסים ביקום יחד".