ובכן, הוא לא היה נופל לחלל, זה בטוח. למעשה, אילו היינו חיים בעולם שטוח, הליכה לקצה הארץ הייתה מפילה אותנו אחורנית – לכיוון המרכז.
מאחר שכל האטומים בגוף נמשכים למרכז המסה, בכדור ארץ הכדורי כולנו נמשכים במידה כמעט שווה למטה, לכיוון הליבה. אולם בכדור ארץ שטוח, כיוון כוח הכבידה היה משתנה בהדרגה ככל שהיינו מתקדמים לעבר קצוות הדיסקה, כך שהיינו נמשכים למטה והצידה לכיוון המרכז.
בעולם שטוח, אילו היינו הולכים ממרכז העולם לכל כיוון היינו מרגישים כאילו אנחנו מטפסים – ראשית על תלולית, אחר כך על גבעה ולבסוף על האוורסט. לקראת קצה העולם, מידת המאמץ שלנו הייתה מקבילה לטיפוס על הר בזווית 90 מעלות – זאת למרות, כאמור, שהכול היה נראה לנו שטוח לגמרי. די מגניב האמת.
אבל נניח שהיינו אוחזים חזק, כנראה בזחילה, ומצליחים להגיע לקצה הדיסקה של כדור הארץ השטוח מבלי להתגלגל אחורה לכיוון מרכז כדור הארץ. מה היה קורה? היינו נופלים לחלל, נכון?
לא נכון. כוח הכבידה עדיין היה מחזיק אותנו. למעשה, היינו חשים הקלה אדירה בדפנות כדור הארץ השטוח, שכן הגוף שלנו שוב היה נמשך לכיוון מרכז המסה שהיא למטה. במהלך הטיול הקטן שלנו על דפנות כדור הארץ השטוח ודאי היינו חושבים לעצמנו: "אח, איזה כיף זה ודאי היה לחיות בעולם כדורי!".
ואם היינו ממשיכים ללכת על דופן הדיסקה (יהיה עובייה אשר יהיה), היציאה לצד האחר של צלחת העולם הייתה, שוב, מעמידה (ובעצם – מפילה) אותנו מול כל כוח משיכה של 90 מעלות הצידה.
התעייפתם מההליכה? מה לגבי נפילה? כידוע, הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות היא הרי קו ישר, אז...
למה להקיף את כדור הארץ הכדורי כשאפשר פשוט לקפוץ דרכו?