stuart_Rankin.jpg
האטמוספרה שלנו עשירה בחמצן. בסטרטוספרה, בגובה של כ-50 ק"מ מפני הקרקע, קרינה אולטרה-סגולה מהשמש מפרקת את מולקולות החמצן, O2, למרכיביהן: שני אטומים של חמצן – O ו-O. האטומים הבודדים הללו הם רדיקלים חופשיים שלא ינוחו עד שלא יתחברו עם מולקולות חמצן אחרות. כאשר החיבור הזה נוצר, למעשה נוצרת מולקולה חדשה, המורכבת משלושה אטומים של חמצן, O3. זהו למעשה האוזון. קרינת השמש מפרקת בסופו של דבר גם את האוזון, וכך המעגל נמשך.
אבל בין לבין, האוזון משמש כשכבת מגן. הקרינה שמפרקת את מולקולות האוזון גם נבלעת בהן. כך נבלם החלק העיקרי של הקרינה המסוכנת, שגורמת בין היתר לנזק גנטי ולסרטן העור.
ב-1985 התגלה כי שכבת האוזון מעל הקוטב הדרומי הידלדלה. מחקרים רבים העלו שהסיבה היא פליטתם של גזים מסוימים, כמו תרכובות של כלור, פלואור וברום. תרכובות אלו, שהיו נפוצות בתרסיסים למיניהם, מתפרקות בסטרטוספרה לאטומים בודדים. הבעיה היא שהאטומים האלה פוגעים במולקולות האוזון, מתחברים לאטומי החמצן המשוחררים ומונעים מהם ליצור מחדש מולקולות של אוזון. בכך הם למעשה חושפים אותנו לקרינה הקטלנית.
לזכותם של בני האדם ייאמר שכבר ב-1987 נחתם פרוטוקול מונטריאול, אמנה האוסרת שימוש בתרכובות שפוגעות באוזון. הפעולה המהירה והנחושה של ממשלות העולם הביאה לתוצאות בשטח: מחקרים רבים הראו שהחור באוזון הולך ונסגר, גם אם בקצב איטי.
אבל אתם יודעים מה לא הולך ונסגר? החור הענק באטמוספרה, שדרכו אנחנו מאבדים אוויר לחלל!