ב-1957 עשתה ברית המועצות את הלא ייאמן ושיגרה לוויין לחלל. ספוטניק 1 היה העצם הראשון מעשה ידי-אדם שנכנס למסלול סביב כדור הארץ. בנובמבר אותה שנה שוגר ספוטניק 2 וכבר ב-1958 שוגרו עוד שמונה. ב-1960 – עוד 20. ב-1970 – 130. בשנת 1990 שוגרו לא פחות מ-168 לוויינים למסלול. ובשנת 2017 נרשם שיא של כל הזמנים: 453 לוויינים הצטרפו לחבריהם.
Debris-GEO1280 (1).jpg
לפי משרד האו"ם לענייני החלל החיצון (UNOOSA), נכון ל-2019 עוטפים את כדור הארץ 4,987 לוויינים – מתוכם כ-2,000 לוויינים פעילים. כמובן, לא כל לוויין שאי פעם שוגר עדיין חג במסלול. ספוטניק 1, למשל, נשרף בכניסתו חזרה לאטמוספירה בינואר 1958, אחרי שהשלים 1,140 הקפות. אלא שמספר הלוויינים החדשים המשוגרים לחלל, ובעיקר למסלול לווייני נמוך (LEO) סביב כדור הארץ, גדול ממספר הלוויינים הישנים שנשרפים באטמוספירה. התוצאה היא מעין "פיצוץ אוכלוסין" חללי. דוגמה מוחשית לכך קיבלנו בספטמבר השנה, כשהלוויין אאוליס של סוכנות החלל האירופית נאלץ לבצע תמרון חירום כדי לחמוק מהתנגשות עם אחד מלווייני פרויקט התקשורת סטארלינק של ספייס אקס.
בד בבד, תעשיית החלל נמצאת בעיצומה של מהפכת מזעור. מבשר המהפכה הזאת הוא הלוויין קיובסאט, לוויין קובייה שמידותיו 10X10X11.35 ס"מ ומשקלו אינו עולה על קילו וחצי. שיגור קיובסאט, שלרוב "תופס טרמפ" על שיגור של לוויין רגיל, הוא גם הליך זול למדי –פחות מ-100,000 דולר. הפלטפורמה הקטנה והחכמה של הקיובסאט מאפשרת למדינות קטנות, לעסקים פרטיים, לאוניברסיטאות מחקר ואפילו לבתי ספר יסודיים לבנות ולשגר לוויינים לחלל. התוצאה היא למעלה מאלף לווייני קובייה שכבר שוגרו בהצלחה, ועשרות אלפים שצפויים להצטרף אליהם בשנים הקרובות.
למהפכת המזעור יש ערך מדעי כפול: היא מאפשרת ליותר חוקרים עריכת ניסויים בחלל, והיא מאפשרת את הצבתן של תחנות ממסר בחלל. כך למשל ב-2018 שיגרה נאס"א את הנחתת אינסייט למאדים. יחד עם אינסייט שוגרו שני לווייני קובייה, שאפשרו תקשורת בזמן אמת עם החללית – גם כאשר כדור הארץ ומאדים היו משני עברי השמש. תחנות ממסר זעירות כאלה יכולות לעזור לאנושות לחקור את מערכת השמש (למשל, לבסס תקשורת עם הצד הרחוק של הירח) אבל גם לרשֵת את כדור הארץ באינטרנט מהחלל. נתקעתם בלוע הר געש? שטים ביאכטה בלב ים? תמיד אפשר לשלוף את הטלפון ולהתחבר ללוויין קובייה.
Total-CubeSats-Launched.jpg
