בסרטי מדע בדיוני טיסה במהירות האור תמיד גורמת לנקודות הכוכבים סביב להימתח אחורנית. כך זה נראה בדרך כלל:
lightspeed_brad_wilson.jpg
נשמע הגיוני, במיוחד כשנזכרים בנוף הנמרח לאחור בנסיעת רכבת מהירה. אך האם זה באמת היה נראה כך? ככל הנראה, לא. טיסה תאורטית שכזו, שמהירותה קרובה למהירות האור, היתה נחווית אחרת לגמרי.
אנו רואים את הכוכבים כיוון שהעין קולטת את האור הנראה הנפלט מהם. "אור נראה" הוא אור באורך גל מסוים, לא ארוך מדי (כמו אור אינפרא-אדום) ולא קצר מדי (כמו אולטרה-סגול), אלא איפשהו באמצע. ככל שהיינו מתקרבים למהירות האור, אורכי הגל הנפלטים מהכוכבים היו מתקצרים עד שהיו הופכים לקרני רנטגן, שאותם איננו יכולים לראות. למה הם היו מתקצרים? חשבו על אבן שנזרקת באגם צלול. פגיעת האבן משחררת אדוות: גלי מים דקים הנעים כלפי חוץ במעגלים. הגלים האלה פוגעים בסירה שעומדת במרחק במרווחי זמן דומים:
פונג--------פונג--------פונג--------פונג--------פונג
אבל אם הסירה תתחיל לנוע לכיוון מרכז המעגלים, היכן שהאבן נחתה, אז הגלים יגיעו אליה במרווחים קצרים יותר:
פונג---פונג---פונג---פונג
לתופעה הזו קוראים אפקט דופלר.
אבל מהר מאוד, תוך שאנחנו מאיצים למהירות האור, משהו מוזר היה קורה.
ככל שהיינו מאיצים, היה מתפשט ומתגבר מולנו אור אחיד ועצום, שהיה מאפיל על אורם של שאר הכוכבים, עד שרק אותו היינו רואים. זהו האור של קרינת הרקע הקוסמית. מקורה של קרינה זו הוא למעשה האנרגיה שנוצרה בתקופה הראשונה של היקום לאחר המפץ הגדול. כשמודדים אותה כיום אנחנו רואים שהיא מגיעה מכל מקום באופן זהה, אך גם שהיא מאוד חלשה ואף הולכת ונחלשת. אורך הגל של קרינת הרקע הקוסמית הוא ארוך מאוד ואי אפשר לראותו. אך בגלל אפקט דופלר, ככל שהיינו מאיצים למהירות האור אורך הגל היה מתקצר עד שהכל לפנינו היה מוצף באור קרינת הרקע הקוסמית.
הנה, כך היתה נראית טיסה על גבי חללית שמאיצה למהירות האור מכדור הארץ ומגיעה לירח. אז תחזיקו חזק את הכיסא, אנחנו ממריאים:
3…
2…
1...