ב-31 בדצמבר 2018 וב-1 בינואר 2019, החללית ניו הורייזונס של נאס"א תחלוף במרחק 3,540 ק"מ מאולטימה ת'ולי, ותצלם תמונות באיכות גבוהה של העצם המסתורי בחגורת קויפר – תמונות שיגיעו אלינו באיחור של יממה בשל המרחק הרב. אולטימה ת'ולי, שמרחקו הממוצע מהשמש הוא 6,633,319,198 ק"מ – או 44 יחידות אסטרונומיות – יהיה העצם הרחוק ביותר שהאנושות ביקרה בו עד היום. אלא שעכשיו, ימים ספורים לפני המפגש, כלל לא ברור מה טיבו של העצם – אם אמנם מדובר בעצם אחד.
ניו הורייזונס שוגרה ב-2006, וב-2015 הפכה לחללית הראשונה שביקרה בכוכב הלכת הננסי פלוטו. ניו הורייזונס שוגרה במהירות של 58,500 קמ"ש, או 16.26 ק"מ לשנייה, מהירות המספיקה להתנתק מבאר הכבידה של מערכת השמש. ב-2038 היא צפויה לצאת ממערכת השמש, ובכך להפוך לחללית הבינכוכבית השלישית של האנושות – אחרי וויאג'ר 1 ו-2.
אבל קודם לכן, לחללית יש משימה נוספת להשלים כאן במערכת השמש. אחרי הביקור ההיסטורי במערכת פלוטו וירחיו, בנאס"א החליטו לנצל את שארית יכולת התמרון של החללית כדי לבקר בעצם נוסף בחגורת קויפר, אסופת אסטרואידים וכוכבי לכת ננסיים כמו פלוטו ומאקה-מאקה המקיפים את השמש במסלול רחוק יותר ממסלולו של נפטון, כוכב הלכת האחרון (ולכן נקראים גם: "גופים טרנס-נפטוניים").
2014_MU69_Discovery_Images_Animated.gif
"חידה של ממש"
המטרה שנבחרה הייתה 2014 MU69, או בשמו הפופולרי: אולטימה ת'ולי (בלטינית: "מעבר לגבולות העולם הידוע"). העצם הזה נמצא בהקפאה העמוקה של פאתי מערכת השמש כבר 4.5 מיליארד שנה, כך שמדענים מקווים ללמוד ממנו תובנות חדשות לגבי היווצרותה של המערכת. אלא שככל שהחללית מתקרבת אליו, והנתונים לגביו הולכים ומשתפרים, ברור שמשהו לא ברור קורה שם.
מתצפיות שנערכו על פני כדור הארץ ב-2017, חברי צוות ניו הורייזונס הגיעו למסקנה שהעצם, שרוחבו כ-37 ק"מ, הוא לא עצם כדורי אלא מוארך. למעשה, ייתכן שהעצם הוא לא עצם בכלל – אלא מערכת בינארית של שני עצמים המקיפים זה את זה. והנה, מסתבר שגם זה לא מדויק. אם העצם היה מוארך, או מורכב משני עצמים נפרדים או נושקים, היינו מצפים לראות השתנות בעקומת האור המוחזרת ממנו תוך כדי סיבובו על צירו, בהתאם לזוויות המופנות לחללית ניו הורייזונס.
kbo_comparison_parker.jpg
תחת זאת, מדעני המשימה מגלים בימים האחרונים שבהירותו של אולטימה ת'ולי עקבית יחסית, כמו בהירותו של גוף כדורי. אפשרות אחת לתופעה היא שציר הסיבוב של הגוף המוארך או הבינארי (הקוטב שלו, לצורך העניין) במקרה פונה ישירות לחללית, כך שהיא אינה מזהה את השינויים בבהירות בשאר חלקי הגוף. אפשרות אחרת היא שאולטימה ת'ולי מוקף על ידי ענן אבק, כמו זנב של שביט, שחוסם ומפזר את האור שנקלט על ידי החללית. אלא ששביטים "זוכים" לזנב כזה רק בהתקרבם לשמש, שמרתיחה חומרים קפואים לגזים – ואילו אולטימה ת'ולי הוא עצם קפוא ורחוק מאוד מהשמש. ואפשרות משונה עוד יותר היא שהעצם הקטן מוקף בהמון ירחים זעירים. יצוין כי כל האפשרויות שנדונות כרגע יהוו תקדים בחקר החלל.
"זאת חידה של ממש", מסר בהודעה לתקשורת אלן שטרן, החוקר הראשי של המשימה. "ציפינו למצוא חידות רבות בביקור שלנו באולטימה ת'ולי, אבל לא ציפינו שעקומת האור של העצם תהיה אחת מהן. לגבי כל הרעיונות שהוצעו לפתרון חידת עקומת האור, קשה לדעת איזה רעיון יתברר כנכון. וגם יכול להיות שמדובר במשהו אחר לגמרי, שאפילו לא חשבנו עליו. בכל מקרה, אנחנו נפתור את הפאזל הזה בקרוב מאוד".