דרום קוריאה שיגרה בהצלחה משגר תלת-שלבי מתוצרתה בשם נוּרי ("עולם") – והפכה למדינה העשירית בעולם עם יכולת שיגור עצמאית, אחרי ברה"מ, ארה"ב, צרפת, יפן, סין, בריטניה, הודו, ישראל ואיראן.
המשגר התלת-שלבי, שנבנה כל כולו בדרום קוריאה, שוגר בשבוע שעבר כשהוא נושא לוויין ניסוי, לוויין דמה במשקל 1.3 טון וארבעה לווייני קובייה זעירים שפותחו באוניברסיטאות. לאחר שהגיע למסלול, לוויין הניסוי יצר קשר בהצלחה עם תחנת ממסר באנטרקטיקה.
דרום קוריאה שיגרה לוויין ראשון לחלל כבר ב-2013, באמצעות משגר אחד בשם נארו – אלא שהמשגר היה במסגרת שיתוף פעולה עם סוכנות החלל הרוסית רוסקוסמוס, כך שהשיגור לא נחשב לשיגור עצמאי. יצוין גם כי משגר הנורי הדרום קוריאני המריא לראשונה באוקטובר אשתקד, אבל לוויין הדמה שנשא לא הגיע למסלול סביב כדור הארץ בשל תקלה בשלב השלישי.
השיגור בשבוע שעבר, מכמה זוויות צילום.
ממצרים ועד ניגריה – החלל נפתח
"מועדון החלל" הוא לא ארגון בינלאומי רשמי, כמו ה-OECD למשל – ולכן גם אין אליו תנאי כניסה מוגדרים. אם בעבר מדינה נחשבה למעצמת חלל אם היא הוכיחה יכולת שיגור עצמאית, כלומר הצליחה לשגר לוויין מתוצרתה על גבי משגר מתוצרתה, היום מהפכת החלל החדש הרחיבה את הגדרות רף הכניסה. הגדרת מדינה כמעצמת חלל משקפת את כלל יכולותיה בתחום, הן היכולות הממשלתיות והן הפרטיות.
דוגמה טובה לכך היא קנדה. קנדה היא ללא עוררין מעצמת חלל, עם תוכנית חלל ממשלתית גדולה בהרבה מתוכנית החלל הישראלית, לצד תעשיית חלל פרטית רחבה ומתקדמת. קנדה חברה מלאה בתחנת החלל הבינלאומית והיא גם שיגרה עשרות אסטרונאוטים עד היום. אלא שלקנדה אין יכולת שיגור עצמאית, והיא נשענת על יכולות השיגור של סוכנויות חלל של מדינות אחרות – בעיקר ארה"ב.
דוגמה אחרת היא צפון קוריאה. המדינה המבודדת שיגרה ב-2012 לוויין מתוצרתה, על גבי משגר מתוצרתה, אבל זכתה לגינויים מקיר לקיר. שאר החברות במועדון החלל התייחסו לשיגור כאל הדגמה צבאית, ואין היום אף סוכנות חלל אחרת שמשתפת פעולה עם תוכנית החלל הצפון קוריאנית.
במילים אחרות, התקבלות של מדינה למועדון תלויה גם בלגיטימציה שמעניקות לה החברות המובילות במועדון. לכן איראן, ששיגרה בהצלחה ובכוחות עצמה לוויין ב-2008, אכן נחשבת למצטרפת התשיעית למועדון החלל (אחרי ישראל), שכן רוסיה וסין הכירו בהישג והן משתפות פעולה עם תוכנית החלל האיראנית.
גם ישראל נעזרת בסוכנויות חלל זרות כדי לשגר את לווייניה, אבל בשל צרכיה הביטחוניים היא שומרת על יכולת השיגור העצמאית של המשגר הישראלי שביט כדי לשגר לווייני תצפית ממשפחת אופק.
התמונה הופכת למורכבת עוד יותר כשמדובר בחברות פרטיות. כך, למשל, נכון לכתיבת שורות אלו לארה"ב אין יכולת שיגור עצמאית. ה-SLS של נאס"א עוד לא המריא, וארה"ב משגרת אסטרונאוטים לחלל בחלליות דרגון 2 של חברת ספייס אקס. מצד שני, ניו זילנד אינה מעצמת חלל, זאת למרות שחברת רוקט לב הפרטית משגרת עשרות לוויינים מנמל חלל בשטחה.
למעשה, היכולת לקנות מקום פנוי במשגר, יחד עם הוזלת עלויות השיגור במשגרים רב פעמיים כמו הפלקון 9 של ספייס אקס והאלקטרון של רוקט לב, פתחו הזדמנויות לתעשיות וסוכנויות חלל במדינות רבות ומפתיעות. כך, בשנים האחרונות קמו תוכניות חלל ממשלתיות בעשרות מדינות כגון מצרים, ניגריה, רומניה, פורטוגל וערב הסעודית. אפילו טורקיה הכריזה על תוכנית חלל שאפתנית ב-2021. במקרים רבים, הממשלה מסבסדת תעשיית חלל מקומית, שמייצרת לווייני תקשורת וסביבה שמשרתים את הכלכלה המקומית – ומשגרת אותם על גבי משגרים פרטיים.
GPS, רשת G6 וגשושית על הירח
קארי (KARI), המכון הקוריאני לחקר התעופה והחלל, מסרה כי בכוונתה לשגר עוד ארבעה טיסות מבחן כאלו עד 2027. אחרי שמשגר הנורי יעבור את כל המבחנים הללו, בדרום קוריאה מתכוונים להשתמש בו כדי לבנות מערכת ניווט לוויינית עצמאית (בדומה ל-GPS האמריקני), רשת תקשורת מדור G6 ולוויינים ביטחוניים. במקביל, בקארי מפתחים מקפת ירחית יחד עם נאס"א, ומקווים להנחית גשושית משלהם על הירח עד שנת 2030.
21054203.jpg
