האדם הראשון שצעד על הירח היה מפקד משימת אפולו 11, ניל ארמסטרונג. ב-20 ביולי 1969 יצא ארמסטרונג מתא הנחיתה הירחי, "הנשר" (למעשה זהו עיטם לבן-ראש), ירד בסולם ועשה "צעד קטן לאדם, זינוק גדול לאנושות". 19 דקות אחר כך הצטרף אליו באז אולדרין, טייס הנחתת. מדוע נבחר ארמסטרונג להיות הראשון – ולא אולדרין?
בכל משימות אפולו הקודמות, וכן במשימות תוכנית ג'מיני שקדמו להן, הטייס הוא שיצא להליכת חלל, ואילו מפקד המשימה נשאר בחללית. לכן אולדרין הניח שהוא יהיה הראשון שיצא לירח. יתרה מזאת, ארמסטרונג פרש מהשירות הצבאי ב-1952, ואילו אולדרין – לפחות על הנייר – עדיין היה קצין בחיל האוויר האמריקאי. יהיה זה עלבון לחיל האוויר, חשב אולדרין, אם את הצעד הראשון יעשה אזרח.
אולדרין פצח לפיכך במסע שכנועים בנאס"א. הוא שוחח על כך עם מנהליו ועם אסטרונאוטים אחרים, כמו יוג'ין סרנן, ואפילו פנה לארמסטרונג עצמו. ארמסטרונג לא השתכנע מנימוקיו של אולדרין, ואמר שאינו מתערב בהחלטה הגורלית של נאס"א ואינו מוותר מיוזמתו על הזכות להיות הראשון.
1buz_flag.jpg
הפור נפל ב-14 באפריל, כשנאס"א הודיעה במסיבת עיתונאים שניל ארמסטרונג יהיה האדם הראשון שילך על הירח. את החלטתם תירצו מנהלי נאס"א לאולדרין במבנה הפנימי של הנחתת: הדלת נפתחת לצד של מפקד המשימה, כלומר לצד של ארמסטרונג. אבל האמת היא שהאסטרונאוטים היו יכולים פשוט להחליף מקומות בשעות הרבות שחלפו בין הנחיתה ליציאה מהנחתת.
למעשה, אולדרין לא נבחר דווקא משום שהוא היה נלהב כל כך להיבחר. אי אפשר להאשים אותו: כל אדם, ועל אחת כמה וכמה טייס בחיל האוויר, שהוא סביבה תחרותית מאוד, רוצה להיות ראשון. אולם בנאס"א הבינו את גודל המעמד ורצו שהאדם הראשון על הירח יהיה טיפוס ממלכתי ושקול, נטול אגו וגינוני כבוד. וזה היה ארמסטרונג. קולינס, טייס תא הפיקוד, שמעולם לא נחת על הירח, יכתוב לימים שאולדרין "נוטר טינה על שאינו הראשון יותר משהוא מוקיר את היותו השני".