כלבים הגיעו לחלל לפני שבני אדם הגיעו לחלל. הם נשלחו לשם כשפני (כלבי) ניסיון, כדי לבדוק אם ניתן לשגר בני אדם בבטחה. חלקם מתו במסלול, כמו לייקה המפורסמת שנשלחה ב-1957, וחלקם שרדו את המסע – כמו בלקה וסטרלקה ב-1960.
אבל צריך להבין שהכלבים שמצאו את מותם בהרפתקה הגדולה (וכמותם הקופים והעכברים והצפרדעים וכל שאר בעלי החיים שנשלחו לחלל) לא מתו בשל כשל ביולוגי כלשהו. הם נשלחו למות כדי לבדוק מהו קצה גבול היכולת הפיזית של בעלי חיים בחלל, ובכלל זה בני אדם. ומה יקרה במאדים?
כוח הכבידה במאדים הוא אומנם כשליש מזה של כדור הארץ, ובכל זאת זה הרבה יותר ממה שמורגש בחלל החיצון. לכן אין ספק שאחרי המסע הארוך בחוסר כבידה, שהחלישה את העצמות והחלישה את הראייה, האדם וחברו הטוב ביותר ישמחו לחזור לצעוד על קרקע מוצקה בעלת כוח משיכה.
אבל מה יעשה כלב, המצויד באף בעל 300 מיליון קולטני ריח (לעומת 6 מיליון באף אנושי), הכלוא בתוך חליפת חלל? זו חליפה שלא תאפשר בשום אופן את מעבר הכימיקלים מהסביבה לקולטנים.
פירוש הדבר שכלבים לא רק שיהיו אומללים על מאדים – הם גם לא יהיו מועילים לאדם כמו שהם מועילים לנו כאן בכדור הארץ: בלי כלבי משטרה, כלבי נחייה, כלבי שמירה. כשהאף שלהם סגור בתוך הקסדה, הם יהיו אך ורק חיות מחמד מקסימות, לא יותר. לא תהיה אפשרות, למשל, להיעזר בכלבים כדי למצוא משאבים שונים בשממה המאדימית. אפשר כמובן להביא דוגמיות קרקע חזרה למגורים – ושם לתת לכלבים להריח אותם, אלא ששם אפשר פשוט לנתח אותן במעבדה.
בני האדם לא ייפרדו בקלות מהכלבים שלהם, וסביר להניח שמשפחות שיעקרו למאדים ייקחו את כלביהן עימן. אבל התפקידים הרבים שמילאו הכלבים בתולדות האדם יאבדו להם על כוכב הלכת האדום – יחליפו אותם רובוטים שיכולים לרחרח גם את האוויר הדליל.
אוקיי, אז הכלבים יריחו את עצמם במעגל סגור ויהיו אומללים. אבל מה לגבי בני האדם? כיצד יסתגלו הם לסביבה החדשה?