האם חורים שחורים הולכים לבלוע את כל היקום?

בתרבות הפופולרית חורים שחורים מוצגים לעיתים קרובות כשואבי אבק קוסמיים שזוללים כל דבר בקרבתם, גדלים עם כל טרף וממשיכים לזלול בתיאבון מוגבר. אבל אם היקום בן 13.7 מיליארד שנה ואנחנו עדיין רואים גלקסיות וערפיליות, כוכבי שבת וכוכבי לכת, אסטרואידים ושביטים, בני אדם וארנבונים חמודים באחו – סימן שהחורים השחורים הם לא זללנים מצטיינים במיוחד, נכון?

האמת היא שֶחורים שְחורים לעולם לא יבלעו את כל היקום, גם לא את מקצתו. קחו לדוגמה את הגלקסיה שלנו, שביל החלב. לפי הערכות, יש כמיליארד חורים שחורים כוכביים בגלקסיה, ובמרכזה החור השחור העל-מסיבי A* בקשת. זה נשמע המון, אבל צריך לזכור שבגלקסיה יש כ-400 מיליארד כוכבים שאינם חורים שחורים.

2-Pointing_X-ray_Eyes_at_our_Resident_Supermassive_Black_Hole.jpg

ועוד צריך לזכור שהחלל החיצון הוא מקום גדול. הגלקסיה שלנו היא שכבה דקה, רחבה וספירלית של כוכבים – בקוטר בלתי נתפס של 200,000 שנות אור מקצה לקצה. הסיכוי שכוכב שבת או לכת ימצא את עצמו ליד חור שחור הוא קלוש שבקלושים. לפי אחת ההערכות, הסיכוי שכדור הארץ יהיה אי פעם קרוב יותר לחור שחור מאשר לשמש (כלומר המרחק ביניהם יהיה קטן מיחידה אסטרונומית אחת) עומד על פעם ב-1020 שנים, שזה פי עשרה מיליארד מהגיל הנוכחי של היקום. זה כנראה לא יקרה, לא לכדור הארץ ולא לרוב רובם של הגופים האחרים ביקום.

הסיבה לכך היא שֶחורים שחורים מצייתים לאותם חוקי כבידה כמו כל גוף אחר ביקום: הם "מושכים" גופים בהתאם למסתם, והשפעתם פוחתת לפי ריבוע המרחק ביניהם. חור שחור במסה של 10 שמשות מפעיל כוח כבידה בדיוק כמו כוכב רגיל במסה של 10 שמשות – לא יותר ולא פחות. במילים אחרות, עליכם להיות קרובים למדי לחור שחור כדי להישאב פנימה. 

כמה קרוב?