נהוג לחשוב שעומדת לרשותנו כמות מוגבלת של משאבים טבעיים – כמו מתכות, מים ונפט. זה אמנם נכון על פני כדור הארץ, אבל מה עם החלל? מחוץ לכדור הארץ יש הרבה משאבים שאפשר לנצל לטובת האנושות – למשל על פני אסטרואידים. אסטרואידים רבים מכילים מתכות, חלקן יקרות, כמו פלטינה וטיטניום, שנדרשות כיום לייצור מגוון מוצרי אלקטרוניקה. ייתכן גם שאפשר להפיק מאסטרואידים מים, שיכולים לשמש למשימות חלל, בעיקר באמצעות פירוק לחמצן ומימן לצורך הפקת דלק לחלליות. הפקה של מים בחלל תוביל לחיסכון אדיר בעלויות של משימות החלל, מכיוון שהובלת מים מכדור הארץ היא כיום חיונית, אך כרוכה בעלויות גדולות. על פני הירח יש ככל הנראה כמויות גדולות של גז הליום 3, שכמותו על פני כדור הארץ קטנה הרבה יותר. להליום 3 יש פוטנציאל גדול מאוד להפקת אנרגיה. זו אחת הסיבות שמדינות שונות רוצות לחדש את המשימות לירח: כדי לנסות להשתמש בהליום 3 לצורך הפקת דלק למשימות חלל, ואולי גם כמקור אנרגיה על פני כדור הארץ, כתחליף לנפט.
כריית מחצבים וניצול משאבים מחוץ לכדור הארץ הם גם צעד חיוני בניסיון להתיישב מחוץ לכדור הארץ. אם נרצה יום אחד להקים מושבות על פני הירח או כוכבי לכת אחרים, נצטרך למצוא דרך להפיק, למשל, מים. כיום מתוכננות כמה משימות לא מאוישות לירח ולמאדים שבהן ינסו למצוא דרך להפיק מים מהמשאבים הטבעיים המצויים בהם. כלי רכב רובוטי יסנן דגימות מהקרקע על פני הירח, וינסה למצוא בה שרידי מימן וחמצן באמצעות חימום. בהמשך מקווים החוקרים כי יצליחו להפיק מהגזים מים. בניסוי אחר, רוצים לנסות להשתמש בפחמן דו-חמצני מהאסטמוספירה של מאדים כדי להפיק ממנו חמצן. ניסויים כאלה הם הצעד הראשון לקראת פיתוח מערכות שבעתיד יוכלו אולי להמיר משאבים מקומיים של כוכבי לכת אחרים לגזים וחומרים החיוניים לקיומם של בני אדם ולמשימות חלל.
ומה אומר החוק?
כאן על הקרקע, מספר מדינות ברחבי העולם כבר חוקקו חוקים מיוחדים לכריית האסטרואידים, שמפרשים מחדש את אמנת החלל החיצון. האמנה, שנחתמה ב-1967 ואושררה על ידי רוב מדינות העולם, מהווה את הבסיס החוקי לשימוש בחלל ובמשאביו. אלא שהאמנה נוסחה בשיא המלחמה הקרה, ולכן היא מתמקדת בשימוש של מדינות לאום בחלל למטרות שלום. כך, למשל, האמנה אוסרת על הצבתם בחלל של כלי נשק להשמדה המונית. אלא שהאמנה עמומה בכל הקשור לרכוש פרטי בחלל. במצב החוקי הקיים, כל היקום שמחוץ לכדור הארץ הוא בבחינת מים בינלאומיים: ספינות החלל והציוד עליהן הן רכוש פרטי, אבל כל מה שסביבן חופשי לשימוש על ידי כל מי שחפץ בכך.
העמימות הזאת היא משוכה משמעותית לתעשייה החדשה והגדלה של כריית מחצבים בחלל. אם חברה פרטית תכרה מתכות יקרות מאסטרואיד, כלל לא ברור אם המתכות הללו יהיו רכושה הפרטי בכדור הארץ. יתרה מכך, לא ברור אם אדם פרטי, או חברה פרטית, יכולים לטעון לבעלות על שטח הכרייה. אפשר לדמיין, למשל, מצב שבו חללית פרטית דוגמת אסטרואיד ומגלה שהוא מכיל מתכות כמו פלטינה וטיטניום – ואז חברה אחרת משתמשת בגילוי הזה וכורה את המחצבים בעצמה.
ב-2017 חוקקה לוקסמבורג חוק שמאפשר כריית אסטרואידים באופן פרטי. בעקבות החוק, חברות הזנק רבות של כריית אסטרואידים עברו לתחומה, והמדינה אף חתמה על הסכמים מסחריים עם מדינות כמו יפן, פורטוגל ואיחוד האמירויות הערביות. שנתיים קודם לכן, ב-2015, ארצות הברית העבירה חוק דומה, הקובע כי כריית אסטרואידים אינה סותרת את אמנת החלל, וב-2020 חתם הנשיא טראמפ על צו נשיאותי שמרחיב את הפרשנות הזאת עוד יותר ומאפשר לטעון לבעלות גם על שטח הכרייה עצמו.
קראו עוד: