מי שצפה בתחנת החלל הבינלאומית חוצה את שמי הלילה, יכול היה לדמיין שבתוך הנקודה הזוהרת הזו ברקיע מרחפים להם אסטרונאוטים ולהתפעל שכך זה נמשך כבר למעלה מ- 15 שנה. תחנת החלל הבינלאומית היא ללא ספק אחד מהמיזמים המרשימים ביותר בתולדות האנושות אך היא לא היתה מתאפשרת ללא היכולת הטכנולוגית והאנושית לבצע הליכת חלל, כלומר פעילות בתוך חליפת לחץ מיוחדת מחוץ לחללית, אחת מחליפות החלל הראשונות. השנה אנו מציינים חמישים שנה להליכות החלל הראשונות, שהיו במובנים רבים פורצות דרך. הראשונה, של סרגיי ליאונוב הרוסי ב-12 במארס 1965, שנמשכה 12 דקות ותשע שניות, ואשר לכל הדעות היה בה הישג טכנולוגי אך גם הישג פוליטי, כמיטב המסורת בימים ההם של המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית. ופחות משלושה חודשים לאחר מכן, ב-3 ביוני חזר אדוארד ווייט על ההישג, ושבר את השיא בשמונה דקות. מאז נשברו אינספור שיאים אך עדיין, למרות היובל שחלף, עדיין נחשבת הליכת חלל למקצוע הקשה ביותר שאסטרונאוטים מתאמנים אליו.
א', מהנדס לוויינים בתעשייה האווירית, מסביר כי הליכת חלל איננה עוד תחום שאסטרונאוטים עוסקים בו, אלא אמצעי שבלעדיו לא היה ניתן להתקדם מעבר לקפסולות קטנות המכילות אדם או שניים ומקיפות את כדור הארץ במסלול נמוך. כלומר, ללא הליכות חלל, לא היו טיסות לירח, לא היתה מתאפשרת בניית תחנת חלל ותחזוקתה, ולא תיקון טלסקופ החלל האבל.
"הליכת החלל של אלכסיי ליאונוב הסתיימה בהצלחה רבה אבל היתה יכולה להסתיים לגמרי אחרת", אומר א', "שמונה הדקות הראשונות עברו לגמרי כמתוכנן. אמנם ההגדרה 'כמתוכנן' קצת מטעה כי בעצם לא תוכננה לו כל פעולה אלא רק הפגנת היכולת לצאת לחלל כשהוא קשור בכבל ולחזור בחזרה, אבל לפחות הפעילות הבסיסית הזו עברה בשלום. כיוון שמתכנני המשימה לא ידעו למה לצפות, היה חשש שליאונוב יחטוף ורטיגו (אבדן התמצאות), אולי גם כאבי ראש עזים ובחילות. לפיכך הוא עבר אימונים אינטנסיביים כדי שיכינו אותו להליכת החלל הלא נודעת. אך ליאונוב ידע היכן הוא נמצא ולא איבד את חוש הכיוון. הוא רק ציין שהיה לו קצת קשה לנשום אך מבלי שנשקפה לו כל סכנה".
אך בדקה השמינית לחץ האוויר בתוך החליפה גבר והיא התנפחה. מהרגע הזה היה ברור לליאונוב שכל המבצע שלו וחייו נמצאים בסכנה. המשמעות של התנפחות והתקשחות החליפה היתה שהוא לא יכול היה להפעיל את ידיו בתוך החליפה הנוקשה ולמשוך את החבל אליו היה קשור וכך לחזור לחללית; שלא לדבר על כך שלא היתה התאמה בין עובי החליפה לבין הפתח של מינעל האוויר.
בלי ליידע את מרכז הבקרה במוסקבה, החליט ליאונוב לשחרר חמצן מהחליפה לחלל ולהגיע עד לרמה הקריטית שבה עקב ריבוי חנקן היה עלול הדם בעורקיו להגיע לנקודת רתיחה. הוא שחרר את החמצן עד שהצליח להפעיל את ידיו ולמשוך את הכבל. אחרי ארבע דקות מורטות עצבים הוא חזר פנימה לתוך מינעל האוויר וכך הסתיימה הליכת החלל הראשונה".
אגב, בכך לא תמו תלאותיה של המשימה הראשונה שכללה הליכת חלל. ליאונוב ושותפו לטיסה, פאבל בליאייב, חזרו אמנם לכדור הארץ, אך בשל קשיים במנגנון הבעירה שדאג להחזרתם לאטמוספירה הם נאלצו להפעילו ידנית. בשל האיחור הקל הם נחתו הרחק מהאתר שיועד להם ונאלצו להעביר לילה שלם קפואים בתוך הקפסולה עד שהגיעו המחלצים.
המרוץ מתחמם
כאמור המרוץ היה צמוד והאמריקנים השוו את התוצאה ל-1:1 די מהר. אך גם טיסתו של אדוארד ווייט בחללית ג'מיני 4 בשלושה ביוני, בדיוק היום לפני חמישים שנה, לא עברה לגמרי בשלום. גם לווייט היו בעיות בחזרה לחללית הג'מיני. אף על פי שהוא היה בעל מבנה גוף אתלטי ובכושר טוב, המאמצים הותירו אותו מותש.
בשל התחרות בין המעצמות צברה כל אחת מהן את הידע לעצמה. יחד עם זאת, הידע שצבר ווייט הספיק להמשך ההכנות למשימה שהביאה לאמריקאים את הייתרון המשמעותי במרוץ החלל: החללית אפולו 11 שנחתה על הירח ב-21 ביולי 1969 עם האסטרונאוטים ניל אמרסטרונג ובאז אולדרין, שביצעו גם הם הליכת חלל עם חליפות דומות, אך בנוף שונה לגמרי.
מאז היו לא מעט הליכות חלל אבל הליכת החלל ההיסטורית החשובה מבחינה מדעית, היתה ככל הנראה התיקונים שנדרשו כדי להחזיר לפעולה את טלסקופ האבל. מבצע זה הוכיח למעשה את היכולת המעשית לתקן חלליות בחלל. "ההכנה למשימה היתה מורכבת הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינת המיומנות האנושית שנדרשה וטרם נראתה קודם לכן", אומר א'. היתה בעיה לרכז את כל האימונים במקום אחד, כי רכיבים שונים של הטלסקופ יוצרו במרכזים שונים של נאס"א ולכל אחד היו הסימולטורים שלו. נאס"א ריכזה בהדרגה את המערכות המשוכפלות של הטלסקופ בבריכת האימונים שבמרכז החלל ג'ונסון ביוסטון, שם היה לפחות מותקן העתק של מעבורת החלל, עליה עתיד היה הטלסקופ לעבור את התיקונים הדרושים.
ואגב בעיות התנפחות החליפה – היו לא מעט הליכות חלל במסגרת תחנת החלל הבין-לאומית שקוצרו או אף בוטלו בשל תקלה בחליפות. כיום איש אינו מוכן ליטול סיכון; בכל רגע נתון יש בתחנת החלל לפחות שני אסטרונאוטים שעברו אימונים להליכת חלל, שהם האימונים הקשים ביותר במסגרת ההכשרה.
leonov_painting_near_the_moon_1967.jpg
תושייה היא שם המשחק
כיום, גם בתחום הליכות החלל, כמו במקצועות רבים עלי אדמות, הרובוטיקה מנסה להחליף כמה שיותר מהפעילות האנושית. אך בינתיים, מתברר שאין כמו המגע האנושי שיש לו דבר אחד מהותי שאין למחשב – תושייה, כלומר יכולת פתרון בעיות חדשות תוך אלתור ויצירתיות. תושייה היתה מצרך נדרש במיוחד גם בהליכות החלל הראשונות והיא, ככל הנראה, הסיבה המרכזית לנופך המיתי של משימות אלה, ולא רק עצם העובדה היבשה שהן היו הראשונות בהיסטוריה.
לאחר הליכת החלל ההיסטורית של אד ווייט, תוכננו לו משימות חלל נוספות אך הוא לא זכה להשתתף בהן. הוא היה בין שלושת חברי אפולו 1 שנספו בשרפה במהלך תרגיל על כן השיגור בכף קנוורל ב-27 בינואר 1967. היה זה אסון החלל הראשון בהיסטוריה. ליאונוב תוכנן להשתתף במספר טיסות חלל היסטוריות שחלקן בוטלו ובחלקן האחר התחלף כוח האדם. מלבד טיסתו ההיסטורית בחללית ווסחוד 2, הוא המריא לחלל רק עוד פעם אחת, כמפקד משימה היסטורית אחרת – מפגש אפולו סויוז.
חובבי המדע הבדיוני זוכרים בוודאי את סצנת הפתיחה של 2001 שבה רואים את השמש כדור הארץ והירח בקו אחד. סצנה זו קיבלה השראה מציור שצייר בזמנו אלכסיי ליאונוב בעקבות מראה בו צפה בחלל. אחרי הקרנת הבכורה צייר שוב ליאונוב סקיצה של התמונה המפורסמת ונתן אותה לארתור סי. קלארק והיא היתה תלויה במשרדו עד יום מותו.
צילום וידאו של הליכת החלל הראשונה: