מחקר חדש בהובלת חוקר ישראלי עשוי לשנות את האופן בו חוקרים תופסים את היווצרותן והתפתחותן של גלקסיות. הגלקסיה בה צפו ד"ר בני טרכטנברוט ושותפיו למחקר, היא גלקסיה שבמרכזה חור שחור כה מאסיבי, עד כי לפי תיאוריות עכשוויות היא כלל לא היתה אמורה להתקיים.
חורים שחורים, הנוצרים כתוצאה מקריסת כוכבים גדולים אל תוך עצמם, הינם גופים בעלי מסה כה אדירה עד שאפילו אור אינו חומק מהם. מקובל לראות בקשר בין גלקסיות לבין החורים השחורים שבמרכזן הסבר משכנע לאופן היווצרותן. עד היום, היה זה למעשה מרכיב חשוב בתיאוריות שעסקו בהתפתחותן של גלקסיות. ככל שגלקסיה גדולה יותר, החור השחור השוכן במרכזה גדול יותר באופן פרופורציונאלי. אולם פרופורציות אלה, לפי המחקר שפורסם ביום חמישי בכתב העת היוקרתי Science, הן לא בדיוק מה שטרכטנברוט ושותפיו מצאו ב- CID948, בלשון המעטה.
בעוד שגלקסיות המוכרות לנו גדולות פי כמה מאות ממסת החור השחור שבמרכזן, מסת החור השחור שנחקר כאן הינה רק עשירית ממסת CID948. פרופורציות אלה יוצרות תעלומה. בראיון ל"הארץ" טרכטנברוט, אשר סיים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב ועתה במכון הטכנולוגי של ציריך (ETH) בפוסט דוקטורנט, הסביר כי מחקרים רבים העלו את האפשרות שהקרינה הנפלטת מקרבת החור השחור בתהליך גדילתו יוצרת התחממות גז ברחבי הגלקסיה ולכן עשויה לעכב ואף לעצור את היווצרות כוכבים חדשים. אולם המחקר הנוכחי מראה כי זה לא בהכרח כך. אחת המסקנות שעלו במחקר היא כי לא רק שכוכבים כן נוצרים בשלב בו החוקרים צפו בגלקסיה, אלא נמצא כי קצב יצירתם גבוה ואף ימשיך לגדול.
לאור שבקע מגלקסיה CID948 לקח 12 מיליארד שנה להגיע לכדור הארץ. המשמעות היא לא רק המרחק האדיר, כמובן, אלא גם העובדה שמדובר בגלקסיה עתיקה מאוד, שהתקיימה כשני מיליארד שנה בלבד לאחר היווצרות היקום. המחקר של טרכטנברוט מעלה את האפשרות כי האופן בו גלקסיות נוצרו והתפתחו בעידן הקדום של היקום, הינו שונה מהאופן בו זה קורה כיום. כלומר, ייתכן שההתאמה שאנו רואים בעידן הנוכחי בין גודל הגלקסיות לבין החורים השחורים שבמרכזן, היא התאמה שלקח לה זמן רב להתפתח.