שנה אחת בלבד לאחר נחיתת אפולו 11 על הירח, שהתקיימה היום לפני 46 שנה בדיוק, הודיעה נאס"א על ביטול משימת אפולו 20 ולאחר מכן, ב-7 בספטמבר 1970, הודיעה נאס"א כי אפולו 17 תהיה המשימה האחרונה בסדרה. וכך, לאחר שניל ארמסטרונג הבטיח "צעד גדול לאנושות" ולאחר שבנאס"א הגו אפילו תכניות מפורטות לגבי התיישבות על הירח, נראה היה כי תם עידן כמעט מיד לאחר שהחל. מדוע, בעצם, נאס"א לא חזרה לירח מאז?
את תיאוריות הקונספירציה אודות הפקות הוליוודיות שהחליפו את הביקור בירח, או על חשש לחזור לירח כי הוא שורץ חייזרים, כל אלה נדחקו כבר מזמן לשוליים. אם הוגי תיאוריות קונספירציה מצליחים לעורר עניין כיום, זה בעיקר בקרב פסיכולוגים שמנסים להסביר איך יכול להיות שאנשים אינטליגנטים עדיין נופלים בפח הזה. אך השאלה מדוע לא חזרנו מעולם לירח היא דווקא שאלה רצינית ומעניינת.
אחת הסיבות קשורה כמובן בכסף. בשנת 1966, שלוש שנים לפני טיסת אפולו 11 והנחיתה הראשונה על הירח, קיבלה נאס"א את התקציב הגדול ביותר אי פעם במונחים ריאליים – 4.5% מהתקציב הפדרלי כולו – 5.9 מיליארד דולר. כלומר, כ- 43 מיליארד דולר של היום, המהווים 1.5% מתקציב של 3.9 טריליון דולר. לשם השוואה, בשנת 2015 עומד תקציב נאס"א על 17.46 מיליארד דולרים "בלבד", והוא צפוי לעלות בהדרגה ולהגיע ל-18.17 מיליארד בשנת 2019. אבל הכסף, מתברר, הוא רק חלק מהסיפור. החזרה לירח היא בחלקה שאלה של פוליטיקה וכן, גם של יכולת.
להמציא את הגלגל מחדש
עד לנחיתה הראשונה על הירח, לארה"ב היו הישגים גדולים בחלל. בשנת 1966 פרויקט ג'מיני השלים את הטיסה האחרונה וההכנות למבצע אפולו לירח היו בעיצומן. אך כבר בשלב זה, התמיכה החברתית והפוליטית בתכנית החלל החלה לדעוך והיא המשיכה בירידה תלולה לאחר נחיתת אפולו 11 על הירח.
המשא ומתן להגבלת הנשק האסטרטגי ב- 1972 (הסכם סאלט) גרם להקפאת מספר הטילים שארה"ב וברית המועצות הורשו להציב. הדחיפות שהניעה את מרוץ החימוש של המלחמה הקרה החל להירגע, וכן גם התמיכה במרבית המאמצים הדרושים לשגר בני אדם לחלל בכלל ולירח בפרט. משבר הנפט של 1973 גרם לשינוי סדר העדיפות הלאומי והקיצוצים חייבו את נאס"א לצמצם את המשימות המחקריות והמדעיות. בין היתר נדחתה תכנית סקיילאב למספר שנים ונדחו גם שיגורי לוויינים ומשימות בלתי מאוישות למערכת השמש. אמנם מאז הכריזו כמה מנשיאי ארה"ב על רצונם לחזור לירח, אך דיברו לרוב במונחים של עשורים – כלומר הרבה אחרי הקדנציה שלהם. השינוי בסדר העדיפויות פגע בסיכוי שמקבלי המדיניות בנאס"א יכוונו שוב לירח. קל וחומר, גם החלומות האופטימיים לטוס למאדים נגנזו.
אסטרונאוטים מתאמנים במכתש סקונר בנבדה. האם איבדנו את הידע הדרוש כדי להגיע לירח?
צילום: National Nuclear Security Administration
אבל כל זה לא ממש מסביר את הקושי האדיר שנאס"א ניצבת בפניו כיום, עם ההכרזות המחודשות להביא משימות מאוישות שוב לירח, לאסטרואידים ולמאדים, באמצעות חללית אוריון. הרי גם אם הטכנולוגיה להגיע לירח כבר אינה קיימת, היינו מצפים שישמר הידע לייצרה שוב ושלא נצטרך "להמציא את הגלגל מחדש". מדוע אי אפשר פשוט לשכפל את ההצלחה ובאמצעים טכנולוגיים חדישים יותר? ובכן, זה לא פשוט כמו שזה נשמע, כפי שמסביר רוברט פרוסט, מהנדס מנהלת תפעול המשימות בנאס"א.
משגר סאטורן 5, שהביא את אפולו 11 לירח, הכיל למעלה מ- 3 מיליון חלקים ורכבי הפיקוד והשירות ונחתת הירח מורכבים ממיליוני רכיבים נוספים. רבים מהחומרים הללו התיישנו זה מכבר ובנוסף, כאשר הסתיים מבצע אפולו, המפעלים שהרכיבו את הכלים הללו עברו הסבה או נסגרו, מכונות הייצור פורקו, והטכנאים, המהנדסים והמדענים עברו לתפקידים אחרים. לפיכך, קשה לתאר כמה מורכב יהיה לנסות לייצר כיום שוב משגר סאטרון 5 ואת כל המודולים המרכיבים טיסת אפולו. אי אפשר פשוט לשלוף את התרשימים ולהתחיל לחתוך ולחבר חומרים.
שימוש בחומרים חלופיים מצריך לשנות את החללית: את מסתה, את הלחצים והעומס המופעלים עליה ולכן, גם הפעילות ההדדית של הרכיבים מהחומרים החדשים תשתנה והדבר ישפיע על יכולות כלי הטייס ויגביר את פוטנציאל התקלות. נדרשות שנים על מנת לפתח מחדש את ההתמחות לתכנון ולביצוע בדיקות וסימולציות, לתכנן נהלי טיסה חדשים וכן לאמן דור חדש של בקרי טיסה ואסטרונאוטים. כך שלמעשה, עד כמה שזה נשמע מוזר, במובנים רבים נאס"א אכן צריכה "להמציא את הגלגל מחדש" בתכנון חללית חדשה.
החזרה לירח ומעבר לו
הסיבות לביקור בירח ובסופו של דבר בכוכבי לכת וגופים אחרים במערכת השמש רבות: הם יכולים לפתור חידות מדעיות של קיומנו, לאפשר הבנה טובה יותר של היווצרות כדור הארץ ומערכת השמש ולהדגיש את חשיבות המדע והטכנולוגיה לתרבות האנושית, שסייעו לנו לעבד ולהבין את הסוגיה החשובה ביותר של דורנו – מצבו של כדור הארץ.
שיגורה של החללית אוריון על גבי משגר דלתא 4 כבד (בינתיים לטיסות ניסוי לא מאוישות) בדצמבר 2014 וכניסתם של שחקנים חדשים, כדוגמת SpaceX, בואינג ואורביטל, הביאו לפיתוח דור חדש של תשתיות. אמנם תעשיית החלל הפרטית נתקלת בקשיים גם כאשר היעד שלה צנוע יותר – מסלול בגובה 400 קילומטרים מעל פני הקרקע – ולאחרונה משגרים של שתי החברות המספקות שירותי שיגור מטענים לתחנת החלל – SpaceX ואורביטל – התפוצצו על כן השיגור או באוויר. אולם ייתכן כי אלה משוכות טבעיות שנוצרות עם הרחבת פעילות השיגורים לחלל. החזון של נאס"א לא השתנה בעקבות תקלות אלה, ושומר על אותו קו לפיו "אם האדם יישב את הירח זה יהיה באמצעות תעשיות פרטיות, הגם שהממשלות ימשיכו לשלוט במחקר החלל", מילים שאמר ב-2012 ראש נאס"א, צ'ארלס בולדן. בולדן מאמין כי בעתיד שום אומה לא תיזום לבדה מסעות בחלל ללא תיאום עם אומות אחרות ובאמצעות תעשיות פרטיות.
הנוף מהירח לכדור הארץ, כפי שצולם במשימת אפולו 17 האחרונה
צילום: NASA
מפקד משימת אפולו 17 (האחרונה בסדרה), יוג'ין סרנן, אמר לפני שנכנס לחללית בדרכו הביתה כי הוא מקווה שבקרוב יבואו רבים אחריו, בתקווה שנוכל יום אחד לחקור עולמות חדשים. ייתכן כי סרנן, כיום בן 81, לא יזכה לראות זאת בימי חייו, אולם נראה כי זו רק שאלה של זמן. על אף הקשיים הטכנולוגיים והפוליטיים, הצעד הקטן לאדם שפסעו ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין בשנת 1969 היה צעד היסטורי שהפיח באנושות את האמונה שאנחנו לא רק מביטים למעלה, אלא שנועדנו גם להגיע לשם. כיום יותר מתמיד, נדמה שחרף הקשיים האמונה הזו מעולם לא פגה.