ב-1979 ביקרה החללית וויאג'ר 1 בכוכב הלכת צדק ואישרה את קיומם של ברקים על הענק הגזי. אולם לאחר שהחללית המשיכה בדרכה לשבתאי, הסתבר שיש בעיה בנתונים: אותות הרדיו של הברקים בצדק לא תואמים את אותות הרדיו שברקים מייצרים כאן בכדור הארץ.
39 שנה אחר כך, הגשושית ג'ונו של נאס"א, שמקיפה את צדק מאז 2016, פתרה את התעלומה. במחקר חדש שהתפרסם בכתב העת Nature, מדענים ממשימת ג'ונו מסבירים כיצד הברקים בצדק דומים לברקים שלנו – גם אם הם פוגעים במקומות אחרים.
להתקרב כדי לשמוע
ככלל, ברקים בכדור הארץ (ובעולמות אחרים, כמו מאדים) פולטים אותות רדיו, כלומר קרינה אלקטרומגנטית בתחום המגהרץ, בנוסף להבזקי האור המרשימים שלהם. אולם הברקים בצדק, שנמדדו על ידי החלליות וויאג'ר 1, וויאג'ר 2, גלילאו וקאסיני, שחררו קרינה רק בתחום הקילוהרץ, כלומר גלים בתדרים נמוכים בהרבה.
עם השנים הוצעו תיאוריות רבות בניסיון להסביר את התופעה המשונה, אבל כעת מסתבר שלא היה בהן כל צורך: ג'ונו, המצוידת ברדיומטר מיקרוגל רגיש להפליא, מדדה לא פחות מ-377 ברקים בשמונה הקפותיה סביב הענק הגזי – וכולם כאחד פלטו קרינה גם בתחום המגהרץ.
איך זה קרה? פשוט מאוד: ג'ונו התקרבה לצדק כפי שאף חללית לא התקרבה בעבר. היונוספרה של צדק בולמת לא מעט מהקרינה שנפלטת לחלל, ולפעמים צריך להתקרב כדי לשמוע טוב יותר.
סופות טרופיות – בקוטב
אז הברקים בצדק הם אותם הברקים שיש לנו כאן, אבל צדק הוא בכל זאת עולם שונה מאוד מהעולם שלנו.
במאמר מציינים החוקרים שפיזור הברקים הוא קוטבי ביחס לפיזורם בכדור הארץ: פה הברקים מכים בעיקר באזור קו המשווה, כמו ביערות הגשם, ואילו בצדק הסופות הגדולות משתוללות סמוך לקטבים – ובקו המשווה שקט מהבחינה הזו.
כידוע, כדור הארץ מקבל את רוב האנרגיה שלו מהשמש. מאחר שאזורי קו המשווה מקבלים יותר קרינה מהשמש, האוויר שם חם ולח יותר – מה שמייצר יותר עננים ויותר ברקים.
מסלולו של צדק, לעומת זאת, רחוק בהרבה מהשמש, כך שהוא מקבל פחות קרינה מהשמש. הקרינה שצדק כן מקבל מספיקה כדי לחמם מעט את האטמוספרה העליונה באזור קו המשווה, אלא שהאפקט שנוצר הוא הפוך: הגז החמים בקו המשווה מונע את עלייתם של גזים חמים מפנים כוכב הלכת. בקטבים, לעומת זאת, גזים אלו נפלטים לאטמוספרה ומייצרים סופות – וברקים.