שוגרה הגשושית הסולארית פארקר שתיגע בשמש ותזהיר מפני התפרצויות סולאריות

 

 

 

לכאורה, אין דבר קל יותר מאשר להגיע לשמש: הרי השמש שלנו מושכת את כל הגופים במערכת השמש, מכדור הארץ ועד אחרון השביטים בעננת אורט הרחוקה. אחרי הכול, 99.8% מהמסה במערכת השמש נמצאת בשמש עצמה.

 

אלא שכדי להגיע מכדור הארץ לשמש צריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה – פי 55 יותר אנרגיה מאשר כדי להגיע למאדים. מדוע? ובכן, מאותה הסיבה שבגינה כדור הארץ אינו צולל פשוט לבאר הכבידה של השמש: אנחנו נעים במהירות אדירה סביב השמש, 108,000 קמ"ש, וכמו בקרוסלה שמסתובבת מהר, הכוח הצנטרפוגלי זורק אותנו כלפי חוץ מה שמאזן את כוח הכבידה של השמש כלפי פנים ושומר שנשאר במסלול קבוע. כדי להגיע לשמש עצמה, החללית תצטרך לבטל כמעט את כל המהירות הזאת, כלומר לבלום.

 

לשם כך, בשבע השנים הקרובות תקיף ה-Parker Solar Probe את נוגה לא פחות משבע פעמים במטרה להאט את מהירותה, בתמרון שנקרא "מקלעת כבידתית". בעצם, ה-Parker Solar Probe תשתמש בכבידה של נוגה כדי להאט את עצמה.

 

לאחר שהחללית תשיל מעליה את הכוח הצנטריפוגלי שבאמצעותו אנחנו שומרים על מרחק מהשמש, כוח הכבידה האדיר של הכוכב יאיץ אותה למהירות שיא. בהקפות האחרונות והקרובות ביותר שלה סביב השמש, ה-Parker Solar Probe תקבע שני שיאים לאנושות: היא תגיע למרחק של 5.9 מיליון ק"מ מפני השמש – ותנפץ את השיא הקודם של החללית הליוס 2, שב-1976 הגיעה למרחק 43.5 מיליון ק"מ מהשמש – והיא תעקוף בסיבוב את שיא המהירות של חפץ מעשה ידי-אדם, כשתעוף במהירות של כמעט 700,000 קמ"ש. לשם המחשה, אם לאנושות הייתה את היכולת הטכנולוגית להאיץ חלליות למהירות 700,000 קמ"ש ללא עזרה מהשמש, מסע מהארץ לירח היה אורך חצי שעה.

 

כמובן, עם קרבה גדולה ועם מהירות גדולה באה סכנה גדולה. בעודה בתוך האטמוספירה החיצונית של השמש, ה-Parker Solar Probe תאלץ לעמוד בעומסי חום של למעלה מ-1,400 מעלות צלזיוס. לשם השוואה, התפרצויות געשיות לא מגיעות ליותר מ-1,200 מעלות. כדי לעמוד במשימה, ה-Parker Solar Probe מצוידת במגני חום מיוחדים, וכן במערכת קירור פנימית, שאמורים לשמור על המערכות האלקטרוניות הפנימיות בטמפרטורה נוחה של 30 מעלות. נוח יותר מקיץ בתל אביב.

 

 

 

 

 

בסוף כל התמרונים והפעלולים, משימתה המדעית של ה- Parker Solar Probe ברורה וחיונית: להבין את מנגנוני ההאצה של רוחות סולאריות מהשמש – ולאפשר לאנושות לחזות התפרצויות של סופות סולאריות שעלולות לשתק את הציוויליזציה שלנו.

 

זוהי המשימה הראשונה של נאס"א שנקראת על שם אדם חי: הפיזיקאי האמריקני יוג'ין פארקר בן ה-89. ככלל, סוכנות החלל אינה מנציחה אישים בעודם בחיים, אלא שתרומתו המכרעת של פארקר הצדיקה החרגה מכלל זה. פארקר, במאמר מדעי שפרסם ב-1958, היה הראשון להראות שהשמש פולטת זרם של חלקיקים טעונים לחלל.

 

השדה המגנטי של כדור הארץ אמנם הודף את רוב החלקיקים הטעונים, אבל מפעם לפעם – במנגנון שאינו נהיר לנו – השמש משחררת בבת אחת כמיליארד טונות של חלקיקים כאלה, שיכולים להגיע גם למהירות של 1.6 מיליון קמ"ש. להבדיל מרוחות סולאריות, סופות סולאריות יכולות לחדור מבעד לשדה המגנטי של עולמנו ולהרוס את רשתות התקשורת והחשמל על הקרקע.