ונוס (VENµs), הלוויין הישראלי הראשון לחקר הסביבה, הוא פרויקט דגל של סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע וסוכנות החלל הצרפתית (CNES). ונוס שוגר ב-2 באוגוסט 2017 ומאז הוא מקיף את כדור הארץ מדי 90 דקות ומצלם שטחים קבועים בישראל וברחבי העולם ב-12 אורכי גל שונים – שחלקם אינם נראים לעין. באופן הזה הלוויין מאפשר זיהוי מהיר של שינויים בצמחייה, בקרקע, בחופים, בגופי מים ובאטמוספרה – מצלילות המים בכנרת ועד שריפת יער במרסיי.
ואילו טרה (Terra) הוא לוויין הדגל של מערכת נאס"א לניטור כדור הארץ EOS. הלוויין הוותיק, ששוגר ב-1997, עוקב אחר יחסי הגומלין בין האטמוספרה, האדמה, השלג, הקרח והאוקיינוסים – במטרה למפות את אקלים, ואת שינויי האקלים, של כדור הארץ.
738537main_mopitt-EOSAM1_2.jpg
סכנה ברורה ומיידית
בתעשייה האווירית משתמשים ברשת מעקב והתראת החלל של האיחוד האירופי (SST EU), ששלחה להם לפני מספר שבועות התראה על סכנה גבוהה להתנגשות בין שני הלוויינים במסלול לווייני נמוך (LEO). הרדארים GRAVES ו-S3TSR חישבו אוטומטית את המסלול והעריכו כי סיכויי ההתנגשות גבוהים פי עשרה מהגבול התחתון שנקבע ב-SST להתראה כזו. ב-SST חישבו את תמרון החירום הנדרש יחד עם צוות ונוס בתעשייה האווירית, וכן עם צוות הלוויין טרה של נאס"א – שהתבקש לשמור על מסלולו.
שלושה ימים לפני ההתנגשות, ונוס הפעיל את מנועו הראשי למספר שניות – בעירה שהספיקה כדי להסיטו בעשרות ק"מ מהמסלול.
צפוף שם למעלה
הצפיפות ההולכת וגוברת של לוויינים מהווה אתגר רציני למפעילי לוויינים – והיא מאיימת להוות בעיה רצינית לעתיד האנושות בין הכוכבים. כיום יש כ-6,000 לוויינים המקיפים את כדור הארץ – כ-60% יצאו מכלל שימוש וכ-40% מהם פעילים.
הבעיה היא שלוויינים משוגרים בקצב הולך וגובר. אם בשנות התשעים הממוצע של כל אומות העולם עמד על כ-150 לוויינים חדשים בשנה – מדע, ביטחון ותקשורת – בשנה החולפת שיגרה חברת ספייס אקס של אילון מאסק לא פחות מ-840 לווייני סטארלינק, בשאיפה לרשת את החלל ב-42,000 לוויינים כאלה בעתיד הקרוב. למעשה, ב-2019 נאלץ לוויין מדעי של סוכנות החלל האירופית נאלץ לבצע תמרון חירום דומה לזה של ונוס כדי לחמוק מאחד הסטארלינקים של ספייס אקס.
ללוויינים אלה יש להוסיף אינספור עצמים המהווים פסולת חלל, כמו שברי טילים ואפילו ציוד אישי של אסטרונאוטים. בנאס"א מעריכה כי ישנם כרגע כ-166 מיליון עצמים בקוטר 1 מ"מ עד 1 ס"מ, 750,000 עצמים בקוטר של 1 עד 10 ס"מ וכ-29,000 עצמים שקוטרם גדול מ-10 ס"מ בשמיים שלנו, או 7,500 טון פסולת חלל בסך הכול. במהירות של 28,000 קמ"ש, מספיקה חתיכת אלומיניום בגודל 1 ס"מ כדי להפיל לוויין או, חס וחלילה, לפגוע באסטרונאוט.
Impact_chip_pillars.jpg
הבעיה עם התנגשויות בחלל – מעבר לאובדן הציוד כמובן – הוא "אפקט קסלר", שנקרא כך על שם האסטרופיזיקאי דולנד קסלר, שחזה את הבעיה במאמר מ-1978: כל התנגשות בין שני כלים בחלל, או בין פסולת חלל ללוויין, יוצרת המון שברים – מה שיוצר עוד פסולת חלל, שמסכנת עוד לוויינים וחלליות מאוישות, בתגובת שרשרת אקספוננציאלית. כך, למשל, בפברואר 2009 התנגש לוויין רוסי שיצא מכלל שימוש בלוויין תקשורת של חברת אירידיום, התנגשות שיצרה אלפי עצמים קטנים יותר שממשיכים להקיף את כדור הארץ, לסכן את צוות תחנת החלל הבינלאומית ובכלל את הכדאיות והבטיחות של הפעילות האנושית בחלל.
קראו עוד:
- האם לוויינים מתנגשים בחלל?
- מה היה האסון הסביבתי החמור ביותר בתחום פסולת החלל?
- האם אפשר לחמוק מפסולת חלל?
- איך אפשר להגן על לוויינים מפני פסולת חלל?
- מהם הפתרונות לאיסוף פסולת החלל?