1dust.jpg
אחת התופעות המשונות ביותר על הירח נצפתה מכדור הארץ כבר לפני מאות שנים: הבזקי אור מקומיים שמנצנצים יחד כמו כדור מוזר – ואז ונעלמים.
חייזרים?
ממש לא.
התעלומה נפתרה בשנת 1968, כשהחללית האמריקנית סורביור 7 שלחה חזרה תמונות מפני השטח של הירח: כדורי האור המנצנצים הם השתקפות השמש באבק הירח, שנישא באוויר וממשיך לנצנץ הרבה אחרי השקיעה.
אבל רגע… איך אבק יכול להתרומם מעל פני השטח במקום שאין בו אוויר ואין בו רוח?
בצד שפונה לשמש, הירח מקבל ממנה קרינה רבת עוצמה שטוענת את האטומים במטען חיובי (זאת מכיוון שאלקטרונים, בעלי המטען השלילי באטום, מועפים ממנו בעקבות הקרינה). ואז גרגירי האבק, שגודלם מיקרונים ספורים (מיליונית המטר), דוחים זה את זה, ממש כמו ששני מגנטים דוחים זה את זה כשמציבים את הקוטב החיובי של האחד מול הקוטב השלילי של השני. בדחייתם אלה את אלה, הגרגירים נזרקים מעלה כמו מזרקה של אבק, לעיתים לגובה של למעלה ממאה ק"מ. שם הם מתפזרים, נופלים חזרה לקרקע ואז שוב נדחים על ידי גרגירי אבק נוספים.
בצד החשוך של הירח, שאינו מופנה כלפי השמש, גרגירי האבק נטענים דווקא במטען שלילי (בגלל יונים שליליים שמגיעים מהשדה המגנטי של כדור הארץ), אבל גם שם מתרחש אותו תהליך: גרגירים בעלי מטען חשמלי דומה (הפעם שלילי) דוחים זה את זה ועפים מעלה.
ובקו התפר שבין יום ללילה קורה משהו מעניין: גרגירי אבק בעלי מטען חשמלי הפוך (שלילי בצד החשוך וחיובי בצד המואר) נמשכים זה לזה כמו מגנט ומתחילים לנוע מעל פני השטח מצד אחד לצד השני.
כשקרני השמש פוגעות באבק שנדחף למעלה – ניתן לראות את התופעה אפילו מכדור הארץ. קרדיט: NASA//William Farrell
זה אומר שכל הזמן יש אבק על פני השטח בירח… הוא נכנס בין החלקים של רכבי השטח והרובונאוטים, נדבק לחליפות האסטרונאוטים וחוזר איתם לחללית. אתם ודאי תוהים מה הריח שלו.