הערב (חמישי) בשעה 22:25 החללית הישראלית בראשית תנסה לנחות על הירח. אם היא תצליח, ישראל תעשה היסטוריה ותהפוך למדינה הרביעית שנחתה על הירח, אחרי ברית המועצות, ארצות הברית וסין. ואם היא תיכשל? ובכן, גם במקרה של התרסקות בראשית תצטרף למועדון מכובד מאוד של חלליות שהתרסקו על הירח. כך או כך, מדובר בהישג בקנה מידה עולמי.
מסעה של החללית הישראלית לירח ארך קרוב לחודשיים, כשהיא גומעת 6.5 מיליון ק"מ – המסלול הארוך ביותר בהיסטוריה של משימות חקר לירח – וזאת במטרה לחסוך בדלק על ידי הקפות הולכות וגדלות של כדור הארץ. היא נכנסה למסלול סביב הירח ב-4 באפריל, וביממה האחרונה מהנדסי SpaceIL איתרו קרקע שטוחה דיה, בקוטר של 30 ק"מ, שבו היא תוכל לנחות בבטחה. הערב, בשעה שבה אדמת הירח עוד לא מגיעה לטמפרטורות רתיחה כתוצאה מחשיפה לשמש, בראשית תנסה לנחות בהצלחה בים הרוגע, סמוך לאתר הנחיתה של אפולו 17, שב-1972 היתה המשימה המאוישת האחרונה לעולם אחר.
אבל ההישגים של בראשית אינם רק תוספת ישראלית למורשת המכובדת של משימות לירח. הם הוכחת יכולת מהפכנית לתעשיות החלל בעולם – ולתכניות להגיע לירח בעתיד. כבר עכשיו, עוד לפני ניסיון הנחיתה, בראשית היא החללית הלא-ממשלתית הראשונה בהיסטוריה, וכמובן החללית הישראלית הראשונה בהיסטוריה שהשתחררה מבאר הכבידה של כדור הארץ – נכנסה למסלול סביב עולם אחר. ולהישגים אלה יש השלכות דרמטיות על פתיחת החלל ליזמים.
earth_beresheet.jpg
פותחים את החלל לתחרות
בסך הכול, 21 חלליות נחתו עד היום על הירח, מהן שמונה סובייטיות בלתי-מאוישות, חמש אמריקניות בלתי-מאוישות, שש חלליות אפולו המאוישות ושתי חלליות סיניות בלתי-מאוישות. כל המשימות הללו נהנו מתקציבי עתק ממשלתיים, מפסי ייצור מפלצתיים וממערך צבאי-תעשייתי שלם של מהנדסים, מדענים וטכנאים. את בראשית, החללית ה-22, שיגרה עמותה חינוכית בשם SpaceIL, שנוסדה ב-2011 על ידי שלושה מהנדסים צעירים: יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב. בראשית היא הנחתת הזולה בתולדות חקר החלל, עם תקציב של 100 מיליון דולר – כעשירית ממשימה ממשלתית מקבילה – ועם צוות צנוע יחסית של 50 אנשים במשרה מלאה.
בראשית מהווה תצוגת תכלית, ניסיון ראשון של קבוצה לא-ממשלתית לנחות על עולם אחר: אם שלושה מהנדסים ממדינה קטנה יכולים לבנות ולשגר חללית לירח ב-100 מיליון דולר, כל חברה מסחרית גדולה, אוניברסיטה או מכון מחקר יכולים לשגר לוויין, מקפת או נחתת – לכל מטרה. כל העולם נושא את עיניו לחללית החלוצית המקיפה בימים אלה את הירח, חללית שמוכיחה כי עידן החלל הזול, הקטן והחכם כבר כאן.
בראשית היא חלק ממגמה רחבה יותר של הפרטה והוזלת התעשייה; עידן שבו חברות פרטיות כמו ספייס אקס בלו אוריג'ין ואחרות מוזילות משמעותית את השיגורים לחלל. במקביל, אם בעבר היה צורך לבנות מערכות ממוחשבות ייעודיות, יקרות ומגושמות למשימות חלל, מהפכת המחשוב והמזעור מאפשרת להשתמש – ולסמוך – על מעט מערכות ממוחשבות סטנדרטיות, זולות וקומפקטיות. זו הסיבה העיקרית שב-2007 הכריזה גוגל על פרס ה-Google Lunar X Prize, בסך 20 מיליון דולר לקבוצה הלא-ממשלתית הראשונה שתנחית חללית על הירח. הרעיון מאחורי היוזמה הייתה להוכיח ששערי החלל פתוחים גם בפני יזמים פרטיים, מפרסמים וחוקרים שאינם כפופים לאחת ממעצמות החלל.
עשרות קבוצות מכל העולם ומכל הסוגים נרשמו לתחרות. אמנם לאחר דחיות התחרות בוטלה ב-2018 ואף קבוצה לא זכתה, אך האפקט לא דעך. SpaceIL הגיעה כמובן רחוק מכולן, אך הקבוצות האחרות עוד ממשיכות במאמציהן להגיע לירח. כך, למשל, קבוצת Moon Express ששמה לעצמה למטרה לכרות משאבים על הירח, מתכננת לנחות על הירח עוד השנה ולהחזיר דוגמיות לכדור הארץ עד 2021.
- חגיגות החללית בראשית ברחבי הארץ: פעילויות, תצפיות שמיים ועוד>>
- עקבו אחר מסלול החללית>>
- גוגל: מיליון דולר לחללית הישראלית "בראשית" – אם היא תנחת על הירח>>
selfie.jpg
אז איך קרה שדווקא הקבוצה הישראלית הצליחה להקדים את כל מתחרותיה? לדברי יריב בש, ממייסדי SpaceIL, התשובה פשוטה: הישראלים פשוט התגייסו למשימה.
"הקבוצות האחרות עשו הרבה רעש, הרבה יחסי ציבור", אומר בש. "אבל בסופו של דבר התחרות הייתה תחרות של גיוס כספים: מי יצליח לגייס מספיק כסף כדי לבנות חללית. ואנחנו ב-SpaceIL גייסנו יותר מכל המתחרות, אולי אפילו יותר מכולן יחד. היו מתחרות שקיבלו תמיכה מגופים כמו נאס"א, אבל כשבודקים מה הכסף שעובר מאחורי החוזים האלה – רואים שזה לא רציני. אני לא מכיר פרויקט שמצליח בלי לגייס כסף, ולשמחתי בעלי הון ישראלים כמו מוריס קהאן הבינו את החזון שלנו ונרתמו לעניין, כמו שרק ישראלים יודעים".
far_side.jpg
בית קברות לחלליות
כמובן, האתגר הטכנולוגי וההנדסי הגדול ביותר של SpaceIL עוד לפניהם: הירח. ישראלים רבים מניחים שברגע שהחללית מגיעה לירח, ואם אין תקלות מיוחדות, אין סיבה שהיא גם לא תנחת עליו בהצלחה. אבל האמת היא שחלליות יקרות ומשוכללות מבראשית פספסו את הירח או התרסקו עליו. המון, המון חלליות.
ב-1959, לונה 1 הסובייטית פספסה את הירח בכ-6,000 ק"מ – ונכנסה למסלול סביב השמש. אז עוד לא דובר על נחיתה רכה, המחייבת שימוש במבערים כדי לבלום את התאוצה, אלא על התרסקות מכוונת. לונה 4 הייתה אמורה לנחות נחיתה רכה ראשונה ב-1963, אבל גם היא, כמו לונה 1, פספסה את הירח בכמה אלפי קילומטרים. לונה 2, 5, 7 ו-8 התרסקו.
במקביל, כל תשע משימות פיוניר של נאס"א, שתוכננו לצלם תמונות תקריב על הירח, התפוצצו על הארץ או החטיאו את מטרתן. בשנות ה-60, שש משימות ריינג'ר הראשונות סבלו מגורל דומה. רק ב-1964 הצליחה ארצות הברית לרסק חללית על הירח – את ריינג'ר 7.
כאמור, שתי המעצמות הצליחו להנחית חלליות ראשונות על הירח ב-1966: הסובייטים את לונה 3 והאמריקנים את סרווייר 1. אבל שם לא נגמרו הצרות. אמנם אין חכם כבעל הניסיון, אבל נחיתה רכה על עולם אחר היא מבצע מורכב כל כך, שאפילו הניסיון אינו ערובה להצלחה. חלליות אמריקניות וסובייטיות המשיכו להתרסק על ימין ועל שמאל.
"על הירח אין אתר נחיתה מסודר", מסביר יואב לנדסמן, מהנדס מערכות בכיר ב-SpaceIL. "אם היה מישור שטוח, רחב ידיים וקשיח – אז יכולת לנחות שם בלי בעיה. אבל פני הירח מלאים בצוקים, במכתשים ובסלעים, וגם בחול שאתה לא יודע מה העומק שלו. חוסר הידע מקשה מאוד על התכנון. גם שוני הגבהים בירח קיצוני יותר מאשר בכדור הארץ: המכתשים עמוקים יותר וההרים גבוהים יותר, אז כדאי לוודא שלא מתנגשים בצלע של הר בדרך לאתר הנחיתה. קושי נוסף קשור לעובדה שמדובר בחללית לא-מאוישת, שנוחתת אוטונומית. גם זה מסבך את העניינים. אם באז אולדרין וניל ארמסטרונג היו מסתמכים על המכשור, אפולו 11 הייתה מתרסקת – כי אתר הנחיתה התברר כמסולע מאוד".
למה להנחית אותה אוטונומית? למה לא לשלוט בה מרחוק?
"אי אפשר להנחית את בראשית עם ג'ויסטיק מכדור הארץ פשוט כי זה רחוק מדי. בגלל המרחק האדיר, הדיליי של מהירות האור הוא יותר משנייה. אנחנו מנחיתים כלי טיס שנע במהירות של טיל, בתחילת הנחיתה הוא נע במהירות של כמעט 2 ק"מ בשנייה, אז זה לא כמו להנחית מסוק או להחנות מכונית. כשאתה מתחיל את הנחיתה אתה בכלל עוד לא רואה את אתר הנחיתה – כי עוד לא הגעת אליו. והיעדר האטמוספרה פירושו שאי אפשר להשתמש במצנחים. כל מיני חלליות בכדור הארץ נוחתות בים כי זה יותר פשוט, אבל על הירח אין ים ואין אטמוספרה. הדרך היחידה לנחות היא לבלום מ-2 ק"מ לשנייה למהירות של 0 קמ"ש, בדיוק כשנוגעים בקרקע. לבראשית זה ייקח בין רבע שעה ל-20 דקות".
ולבראשית של SpaceIL, הנחתת הלא-ממשלתית הראשונה בהיסטוריה והזולה בהיסטוריה, יש שני חסרונות טכניים מובהקים בהשוואה לנחתות ממשלתיות: ראשית, היא אינה מצוידת במערכת שסורקת את פני הקרקע בזמן אמת ומחפשת מכשולים. מערכת כזו אפשרה לסינים להנחית בהצלחה שתי נחתות על הניסיון הראשון. שנית, שלא כמו קודמותיה הסובייטיות והאמריקניות, היא בכלל לא מצוידת במנוע נחיתה.
"בחללית שלנו יש סוג מנוע שאף פעם לא שימש לנחיתה", אומר לנדסמן. "לנחיתה משתמשים במנוע שאפשר לווסת את הדחף שלו ככל שהמהירות שלך נמוכה, כך שאתה מגיע לפני הקרקע במהירות מאוד נמוכה ואז מכבה את המנוע. לכל החלליות שנחתו עד היום היו מנועי נחיתה כאלה. אנחנו לקחנו מנוע רגיל של לוויינים, שיש לו שני מצבים: פועל וכבוי. אי אפשר לווסת את עוצמת הדחף, ולכן אנחנו צריכים לדעת לא רק מתי לכבות אותו, שזה שבריר שנייה לפני הנגיעה בקרקע, אלא גם מתי להדליק אותו. בפעם הראשונה מדליקים את המנוע כדי להפעיל דחף ולבלום את המהירות המסלולית סביב הירח, עד שהחללית נופלת כלפי מטה. ואז מדליקים אותו בפעם השנייה כדי למנוע מתאוצת הכבידה של הירח למשוך את החללית מטה מהר מדי. ואת כל השלבים האלה – מתחילת הבלימה ועד ההגעה לקרקע – בראשית צריכה לדעת לעשות לבד".
למה לא השתמשתם במנוע נחיתה בעצם?
"קודם כל, יש את עניין המחיר. וחוץ מזה, יש את עניין הידע והפיתוח: מנועי נחיתה זה לא משהו שאתה יכול לקנות בסופרמרקט. אבל אני אופטימי. אני חושב שהסיכויים שלנו להצליח לא רעים".
בש פחות אופטימי. "זה באמת פיפטי-פיפטי, ויש שיגידו לך שהסיכויים אפילו נמוכים יותר. יש סיכוי שהחללית תתרסק. כמו שאמר לי אחד המהנדסים: זה כמו מלחמות ישראל: ננצח במזל ואז נסביר למה ניצחנו. הנחיתה תהיה הפעם הראשונה שכל המערכות יפעלו יחד, ואז אין כבר שום דבר שאתה יכול לעשות, רק לקוות לטוב. בדרך כלל למהנדסים ולמתכנתים יש את האפשרות לבדוק מה עובד ומה לא, לנקות באגים, לתקן תקלות. לנו אין את הפריבילגיה הזאת. זה כמו לבנות דגם חדש של מכונית, בידיעה שנסיעת המבחן שלה צריכה להיות עד אילת. במקרה שלנו זה עד הירח".