העטלף, ששמו הרשמי הוא NGC 1788, התגלה ב-1788 על ידי האסטרונום ויליאם הרשל, שגילה גם את כוכב הלכת אורנוס. מן הסתם, הרשל לא חלם על טלסקופ מדויק כמו "הטלסקופ הגדול מאוד" (Very Large Telescope) של המצפה האירופי הדרומי בצ'ילה, שיצלם יום אחד את כנפי העטלף הנמתחות לאורך החלל הבינכוכבי. הערפילית מוארת על ידי קבוצה של כוכבים צעירים בליבתה, ואסטרונומים מאמינים שרוחות סולאריות עוצמתיות מכוכבים רחוקים הם שעיצבו את קווי המתאר הייחודיים של הגז והאבק.
בכלל, ערפיליות הן אולי הגופים היפים ביותר ביקום – והשתכללות הטלסקופים מאפשרת לנו לצלם אותן בדיוק חסר תקדים ולדמיין שהן מזכירות בעלי חיים וחפצים, בדומה לקדמונים שהביטו על קבוצות הכוכבים.
הנה, למשל, תמונה של ערפילית הרעלה שצילם טלסקופ החלל האבל – שאינה אלא שיירים עתיקים של כוכב מאסיבי שהתפוצץ כסופרנובה לפני כ-8,000 שנה:
והנה ערפילית המדוזה. לפי הערכות, ערפילית המדוזה חבה את צבעיה המהממים לסופרנובה ששחררה יסודות כבדים כמו גופרית לענן מולקולרי דחוס, והעניקה למדוזה את צבעה האדמדם.
הביטו בתמונה העוצמתית הבאה. קשה להאמין, אבל יכול להיות שכך תיראה מערכת השמש שלנו בעתיד הרחוק. זוהי ערפילית הפרפר, המאופיינת בשני סילונים מרהיבים הנפלטים מכוכב מרכזי. הכוכב, הדומה לשמש שלנו, התנפח לכדי ענק אדום – וכעת הוא משיל את שכבותיו החיצוניות ומצטמק לכדי ננס לבן. ואילו כוכב נוסף, קטן יותר, הקיף את השמש הגדולה והועף לצד השני בפיצוץ. אם היו כוכבי לכת שהקיפו את המערכת הבינארית הזאת, ואם היו חיים שחיו על אחד מכוכבי הלכת, גורלם היה מר ביותר.
וכמו תמיד באסטרונומיה, הדברים המעניינים ביותר הם הבלתי פתורים. ערפילית קליעי אוריון, גם כן בקבוצת הכוכבים אוריון, היא בגדר חידה מדעית. הערפילית, שהתגלתה בשנת 1983, מורכבת מ"קליעי" גז – כל אחד מהם בערך בגודל מערכת השמש שלנו – הנורים במהירויות של כ-400 ק"מ לשנייה ממקור בשם IRc2. אנחנו עדיין לא מבינים מהו המקור הזה, אבל אנחנו יודעים שהוא צעיר באופן יחסי: האקדח הקוסמי ירה את הקליעים לפני פחות מ-1,000 שנה.
קראו עוד על ערפיליות פלנטריות וננסים לבנים>>
פורסם ב- 19.3.19