אז חבריו בחללית בטח היו צוחקים עליו, שהוא כזה "אסטרונאוט".

 

 

ועכשיו ברצינות: לא שסביר שכזה דבר יקרה אי פעם, אבל לו אסטרונאוט באמת היה מוצא את עצמו ערום מחוץ לחללית אז… החדשות הטובות הן, שהוא לא יתנפח עד שיתפוצץ, כפי שנהוג לחשוב בעקבות כמה סרטי מדע בדיוני. מצד שני, יקרו לו כמה דברים לא נעימים אחרים. 

ואנחנו מתכוונים, מאוד, מאוד לא נעימים. 

 

נתחיל בכך שבחלל אין לחץ אוויר  העוטף את הגוף כמו בכדור הארץ. בהיעדר לחץ אוויר, כל מה שיכול לצאת החוצה מגופו של האסטרונאוט ייצא מיד. האוויר שבריאותיו, למשל, יפלט מיד מהפה ומהאף. ואם הוא שכח ללכת לשירותים לפני שהוא קפץ החוצה מהחללית, אז... לא נעים להודות אבל גם המעיים שלו יתרוקנו מיד. טוב, לפחות זה לא משהו שהוא יוכל להריח, כי אי אפשר לנשום. 

 

מצד שני, לא היינו ממליצים לאסטרונאוט ללא חליפת חלל לעצור את הנשימה כפי שאנחנו רגילים לעשות מתחת למים.

 

 

 

מדוע? משום שבקְרב האימתני בין הריאות הכולאות את האוויר לבין וואקום החלל שבחוץ... הוואקום ינצח. כלומר, הריאות יתנפחו מבפנים וייקרעו. 

באופן מפתיע, אפשר להציל אסטרונאוט שנפלט לחלל ערום, אם עושים את זה ממש מהר. למרות שהוא יאבד את ההכרה תוך 15 שניות, מניסויים שמדענים ערכו בסביבה ללא לחץ אוויר, אפשר להגיד שאם אותו אסטרונאוט מסכן ייאסף חזרה לחללית תוך דקה וחצי-שלוש, סביר להניח שהוא ישרוד.

 

 

גופו של הנבדק האנושי ג'ים לבלנק נחשף לוואקום בשל תקלה בחליפת החלל שלו במהלך ניסוי. כפי שהוא מספר בסרטון למעלה, ממש לפני שהוא איבד את ההכרה, הרוק בפיו החל לבעבע, מה שככל הנראה קרה גם לדם בעורקיו בשל היעדר לחץ האוויר. אך תוך 25 שניות צוות הניסוי הצליח להצילו. בחלל החיצון כנראה היה עליו להמתין קצת יותר. וכאשר נוזלי הגוף מתאדים, הגוף מתחיל לתפוח. ייתכן שהוא אף היה תופח פי-שניים מגודלו המקורי. אבל הוא לא היה מתפוצץ. זו נחמה קטנה מאוד כמובן, בהתחשב בעובדה שגופתו עתידה להיסחף בחלל לנצח. 

 

 

אבל חליפת חלל לא רק מגינה על אסטרונאוטים מפני היעדר אוויר בחלל. היא עושה הרבה מעבר לזה.

 

עכשיו תנשמו עמוק: 

פנימה... 

החוצה...

קשה שלא להעריך זאת, במיוחד כשאנחנו יודעים שכדור הארץ הוא המקום היחיד במערכת השמש (ואולי אף בגלקסיה כולה, איננו יודעים) שתוכלו לנשום כך לרווחה. לכן, הדבר הראשון שמתכנני חליפת החלל הבינו שצריך לעשות, הוא לספק לטייסי החלל אוויר. אבל חוץ מאוויר לנשימה, דרוש גם אוויר דחוס מספיק שיפעיל לחץ על גוף האדם בדומה ללחץ האוויר שמופעל עליו על פני האדמה. חליפות לחץ פשוטות נוסו כבר בשנת 1934, על הטייס האמריקאי ווילי פוסט. 

 

 

מעבר לכך, חליפה מודרנית צריכה גם לבודד מפני הקור בחלל, להגן מפני קרינת שמש מסוכנת וגם להוות הגנה פיסית מפני חבלות ומכות. למעשה, אפשר לומר שמדובר בחללית אישית קטנה. ואם כך, אז למה בעצם לא להפוך חליפות שיצאו משימוש לגשושיות או לוויינים? רעיון זה, שהגו מדענים רוסים, יושם בשנת 2006 כאשר הוסבה חליפת החלל הראשונה ללוויין ניסיוני, שישדר את ההודעה "כאן לוויין-חליפה" במספר שפות, כך שחובבי רדיו ברחבי העולם יוכלו לקלוט. אז אם אי פעם תגיעו לחלל ותראו משהו כזה:

 

...אל תיבהלו, זה לא אסטרונאוט שהלך לאיבוד, זה רק לוויין "מחופש" לאסטרונאוט.

אחד האתגרים הגדולים של מתכנני חליפת החלל המודרנית, היה לא רק להגן על האדם שבתוכה, אלא גם לאפשר לו לזוז וגם לדאוג לצרכים בסיסיים של נוחות. דמיינו שאתם במקום באז אולדרין במשימת אפולו לירח, שם, בתוך חליפת חלל הזו: 

 

ופתאום אתם צריכים פיפי! אתם חושבים לעצמכם, אוקי, אין בעיה, אני רק אדלג לי לשם, מעבר לגבעה, כדי שניל ארמסטרונג לא יראה אותי. אבל אז אתם נזכרים שאין לכם בכלל רוכסן למכנסיים וגם אם היה, מומלץ לא לפתוח אותו. 

אוקיי, אז ויתרתם על פיפי והתחלתם לעבוד. אחרי מספר אבנים שאספתם לחללית, אתם כבר מזיעים אבל לא מסוגלים למחות את הזיעה מהמצח עם היד בגלל הקסדה. בנוסף לכל, אתם רעבים וצמאים. מה תעשו?

אז קודם כל, כדי למנוע אי נעימויות, אסטרונאוטים שיוצאים החוצה לחלל לובשים מתחת לבגדיהם חיתול. זה כמובן חיתול גדול יותר מזה של תינוקות אבל העיקרון דומה. בתוך הקסדה יש להם גם פיה כדי שיוכלו לשתות ובהפעלת מתקן מיוחד, מוגש לפיהם גם חטיף שוקולד. על מנת לא לשחות בתוך הזיעה של עצמם, האסטרונאוטים לובשים חליפות קירור מיוחסות הפועלות באמצעות הזרמת מים בצינורות סביב הגוף. 

ואם אתם לא זוכרים שאי פעם ראיתם את כל הדברים האלה בסרטים הוליוודיים, הסיבה פשוטה: החליפות בסרטים הן די שונות. אבל... 

למה הן שונות בכלל? 

 

פרט למספר דוגמאות ספורות, סרטי מדע בדיוני המתארים את הרפתקאותיהם של בני אדם בחלל, תמיד מציגים חליפות חלל שכל קשר בינן ובין המציאות מקרי בהחלט. היזכרו בחליפות החלל שעוצבו לגיבורי הסרטים ארמגדון, האלמנט החמישי, ג'יימס בונד, מסע בין כוכבים ואחרים. 

 

אז אמנם חליפות שעוצבו לדמויות של חייזרים או עבור דמויות אנושיות בעתיד הרחוק, אמורות להיות שונות מאוד מחליפות החלל של היום. יחד עם זאת, יש גם בעיה אחרת, מהותית יותר. תסתכלו למשל על הבחור הזה:

 

 

ועכשיו נסו לדמיין את ג'יימס בונד נלחם באויביו בסרט "מונרייקר", או את גיבורי "בין-כוכבים" מנסים לחקור פלנטות בחליפה כזו. אגב, אם נשווה לכמה מהניסויים שנאס"א עשתה בעיצוב חליפות חלל, כמו החליפה הקשיחה הניסיונית הזו מ- 1988, החליפה המודרנית תיראה פתאום פחות מגושמת:

 

Image

 

והנה החליפה שהרוסים עיצבו עבור הליכת החלל הראשונה בהיסטוריה:

 

 

 

אבל בעיית הסרבול אינה רק בעיה של מפיקי סרטים. מהנדסים מודעים לכך שלא באמת מדובר ב"חליפה". למעשה, לא הרבה יודעים זאת אך שמה הרשמי של חליפת החלל הוא בכלל "יחידת תנועה חוץ-רכבית", שם מסורבל כמעט כמו הדבר שהוא מתאר. 

 

 

עם השנים נאס"א השתדלה ככל האפשר לשפר את נוחות לבישת החליפות, להגביר את חופש התנועה של האסטרונאוטים בתוכן, וגם ואת רגישות המגע בכפות הידיים. ודור העתיד של חליפות החלל יהיה שונה למדי.

נאס"א מתכוונת להנחית אסטרונאוטים על מאדים ולכן, בהתחשב בתנאי הכוכב האדום ובאורך המשימות הצפויות, מהנדסים כבר חושבים בשנים האחרונות על הדור הבא של חליפות החלל. במקום ליצור חליפה שתהיה חללית אישית קטנה, אחת ההצעות היא לייצר חליפה דקה שמצד אחד מייצרת את הלחץ הנדרש, המדמה את לחץ האוויר, ומצד שני מקנה לאסטרונאוט את מרב התנועה.

 

 

בתוך תחנת החלל הבין-לאומית אין צורך בחליפה מיוחדת, אך לפעמים האסטרונאוטים צריכים לצאת החוצה ל"הליכת חלל". בהליכת חלל לא הולכים, כמובן, אלא מרחפים, בדרך כלל לשם תיקונים ולפעמים אף ניתוק חללית במידה שהמערכות האוטומטיות לא ביצעו את פעולתן כנדרש. 

 

האסטרונאוטים שבחוץ מתקשרים באמצעות שידור רדיו. גם אם הם מטר זה מזה ויצרחו הכי חזק שאפשר, הם לא ישמעו כלום כי בחלל אין אוויר שיעביר את גלי הקול שלהם. אבל טריק נחמד יאפשר להם לדבר גם אם יש תקלה בקשר: הם יכולים להשיק קסדות, כך שזכוכית תיגע בזכוכית, ולדבר גם ללא קשר רדיו. כאשר הקסדות שלהם ירטטו בתדר גלי הקול שלהם, הם יצליחו לשמוע זה את זה. 

ואיך זה מרגיש שם בחוץ? ובכן, מי בכלל חושב על חליפת החלל, כשמדובר אחת החוויות המדהימות והמאתגרות ביותר עבור אסטרונאוטים. 

 

דמיינו שאתם אסטרונאוטים שעובדים בלילה מחוץ לתחנת החלל הבינלאומית. אלא אם כן תדליקו פנס, החושך סביבכם יהיה חושך כל כך שחור ודחוס, עד שנדמה לכם שאתם צפים במקום, בלי לזוז בכלל. 

אבל האמת? הפוכה לחלוטין: אתם טסים יחד עם תחנת החלל במהירות אדירה של כמעט 28 אלף קמ"ש. ורק בגלל שאתם עטופים בחשיכה ללא ירח, אין שום רוח בחלל וכלום כמעט לא זז ברקע, אז זה מרגיש כמעט כמו להתחפר בתוך שמיכת פוך ולא לזוז. 

 

אבל משך הלילה די קצר שם למעלה – 45 דקות – וכשהלילה מתחלף פתאום ליום והעולם כולו מתגלה באור..... זו ללא ספק אחת החוויות המפתיעות ביותר שם למעלה. 

כי זה כמו שהרצפה תחתיכם תיעלם עכשיו ותגלו פתאום שאתם בעצם מעל תהום עצומה...

 

 

או כמו לפקוח את העיניים ולגלות שאתם עומדים על שפת הגג של גורד שחקים בגובה 400 קילומטר, שזה יותר מ- 2,000 מגדלי עזריאלי אחד על השני. 

רק שאין גג, ולכן ברגע אחד של סחרחורת המוח אומר לגוף – תיזהר, אתה נופל!

 

זו הסיבה שלרוב האסטרונאוטים לוקח כמה פעמים עד שהם מתרגלים לעבוד שם בחוץ, וחלקם אפילו נהנה מזה.

או כמו שהאסטרונאוט כריס האדפילד ניסח את זה:

 

"החלק המדהים ביותר בלהיות אסטרונאוט הוא לצאת החוצה להליכת חלל. אתה זז ביקום יחד עם העולם. זאת נקודת מבט אחרת לגמרי; אתה לא מסתכל למעלה אל היקום, אלא אתה והעולם טסים ביקום יחד".